לצנוח מגן עדן למציאות

הצניחה החופשית היא עבורי תהליך של שחרור. לאחר שמשפחתי חזרה מחוף השנהב באפריקה אל ישראל, לקח לי הרבה שנים להתחבר לישראליות ולהתמודד בישראל עם תרבות ושפה שלא הכרתי

29/08/2018
גוף ונפש קבלו עדכונים מגוף ונפש
  • RSS

מאת אביגיל זכרוביץ', מומחית באימון צעירים לפני ואחרי צבא

אפריקה הייתה בשבילי גן עדן אחד גדול. במשך שנים ראיתי בה את ביתי ולא בישראל, שאליה חזרתי כדי לפגוש את המשפחה ובני הדודים. עם השנים הבנתי שזה היה בית זמני. כשהייתי בת ארבע, הפתיע אותי אבי כאשר הודיע שהתקבל לעבודה בחברת בנייה גדולה ושהוא יוצא לשליחות מטעמה בחוף השנהב, אפריקה. לאחר שלושה חודשים הצטרפנו אליו אמי ואני, וכך גרנו במדינה האפריקנית במשך עשר שנים. חיינו בעיר הבירה של חוף השנהב חיים נורמליים – ממש כמו פה בישראל, רק במדינה מעבר לים. למדנו בבית ספר בינלאומי, בו למדו ילדי שגרירים מכל מיני דתות ועדות שהגיעו מכל רחבי העולם. בכלל לא ייחסנו חשיבות לכך שלמדו איתנו יהודים, מוסלמים, נוצרים ועוד. היו לנו חוגים כמו לכל הילדים: טניס, בלט, כדורגל, שחייה וכדורסל – כל ילד והתחביב שלו. מה שמאפיין את חוף השנהב היה מזג אוויר החם כל השנה, שבזכותו לא היה צריך ללבוש אף פעם מעיל. כשהיינו מטיילים היינו נוסעים בעיקר לחופים יפים עם הרבה לגונות יפות.

גן העדן נגמר עבורי בחופש הגדול, כאשר משפחתי הייתה בחופשה בישראל. אז קיבל אבי הודעה שהפרויקט של אבא שלי באפריקה הסתיים ושהפרויקט הבא שהציעו לו הוא בגוואטמלה, דרום אמריקה. אבי החליט להישאר בארץ, וכך לא הספקתי להיפרד מחברותיי ומחבריי בחוף השנהב. כשחזרנו לארץ לקח לי הרבה שנים להתחבר לישראליות. הרגשתי ממש כמו תושב חוזר, כי עד אז להיות בארץ מדי שנה היה מבחינתי קרנבל אחד גדול. המורה בבית הספר עשתה 'מטעמים' מכך שהגעתי מאפריקה, ומהר מאוד היו לי הרבה חברים וחברות חדשים. בכלל לא הרגשתי משבר, אלא התמודדות עם תרבות ושפה חדשות שאיני מכירה. כך למשל, לא היה מובן מאליו עבורי שילד ייצא לבדו מהבית מבלי ליווי צמוד – כפי שהיה נהוג אז בחוף השנהב בשל חטיפת ילדים  לבנים שהיו "שווים" הרבה כסף עבור החוטפים. עד היום קשה לי לקבל דברים כמו חוצפה ישראלית, ההתנהלות והשיח של האנשים בישראל. מי שלא הרגיש אאוטסיידר בישראל, לא מבין את המשמעות של זה.

אביגיל זכרוביץ' ומשפחתה צילום אלבום פרטי

נסיבות חיי גרמו לי לייצר שליטה, כאשר הצניחה החופשית היא עבורי תהליך של שחרור – לשחרר ולתת למישהו אחר להיות עם הידיים על המושכות, וכמובן לראות את העולם ממעוף הציפור. לקחתי את זה למקום של כיף ביום הולדתי ה-40 ממקום של ליהנות מהרגע, ולראות את העולם מהממד הרביעי אותו לא רואים בדרך כלל. בהתחלה כולם אמרו לי שאני משוגעת, והשבתי שאני בסך הכל רוצה לראות את העולם מלמעלה. לפני הצניחה אמרתי למדריך הצניחה שגם אם אגיד לו במהלך הצניחה שנוותר, שלא יקשיב לי. בסופו של דבר, התלהבתי מהצניחה, ומאז אני אומרת שכל אדם צריך לצנוח בחייו לפחות צניחה חופשית אחת.

בימים אלו אני מתאמנת לקראת ריצת חצי מרתון הגליל המערבי, שיתקיים בחוף אכזיב לקראת סוף ספטמבר. אני רצה מאז שהייתי ילדה קטנה, ולפני ארבע שנים החלטתי שאני רוצה לעשות חצי מרתון והתאמנתי עד למרחק של 18 ק"מ, כדי לבדוק שאני בכלל מסוגלת לעשות את זה. באחד האימונים נתקלתי באבן משתלבת, נפצעתי ועברתי שיקום של המפרק שנפגע לי, ולאחר השיקום חזרתי לרוץ שוב יחד עם חברה. הפעם לקחנו מאמנת והתחלנו בתזונה מיוחדת, עד שהגענו למרחק של 21 ק"מ. וכל זה התחיל בכלל בבדיחה.

אביגיל זכרוביץ ' אלבום פרטי

בגיל 25 חוויתי את משבר "מהבקו"ם לוואקום" בגיל 25 – כאשר הבנתי שאיני יכולה להתקדם כסייעת לרופא שיניים. מדובר בתופעה, שבמסגרתה הרבה צעירים וצעירות המשתחררים מהצבא מוצאים את עצמם בסיטואציה לא פשוטה. מצד אחד, לוחצים עליהם הוריהם לצאת לעבוד או לחילופין ללמוד. כל חייהם הצעירים חיו במסגרות – החל מגן, בית ספר וצבא, ועם סיום שירותם הצבאי הם רוצים לארגן לעצמם את המחשבות ולצאת קצת מהלחץ ומהתובענות. אז נוצרת בבית מערכת יחסים מורכבת עם הורים, לצד כעסים מצטברים ותחושת חוסר נוחות לשני הצדדים. בימים אלו אני בונה סדנה לאימהות לצעירים, על מנת שהן יקבלו את הכלים לכוון ולעזור לילדיהן שבחרו אחרת ממה שהן חשבו.

לאחר שלמדתי מינהל עסקים ומלונאות, גיליתי שלא אוכל – כאמא עם ילד קטן בבית ובעל בשירות קבע –  לעסוק בתחום המלונאות, הכולל משמרות בשבתות ובחגים. חוויתי משבר משום שלא יכולתי ליישם את המקצוע שלמדתי, ועשיתי בחירה לעבוד כשיננית. כאשר הבנתי שגם בתחום זה לא אוכל להתפתח – אלא רק כרופאת שיניים – החלטתי ללמוד אימון. רציתי לעסוק בתחום בו אוכל להקדיש זמן לעצמי, להרחיב אופקים ולממש את תשוקתי הרבה ללמידה, שאינה מחייבת בהכרח מסגרת אקדמית פורמלית, מרובת מטלות ולוח זמנים צפוף.

אביגיל זכרוביץ ' צילום אלבום פרטי

תובנה זו התחדדה אצלי לאחר שבני הבכור הגיע לגיל 13. חברה טובה אמרה לי שתמיד יש לי מה לייעץ, לכוון ולעזור. הרגשתי שהיקום מדבר אליי אבל אני לא ממש מקשיבה לו. חברים הציעו לי לעסוק ב'משהו' הכרוך בשיחה, תמיכה ויעוץ לאנשים. המאומן הראשון שלי היה בני, איתו עברתי תקופה לא פשוטה. זכורים לי היטב הבקרים בהם בני סירב לקום לבית הספר ונאלצתי להעירו אינספור פעמים. החלטתי ליישם את הכלים שלמדתי, ופתאום גיליתי שזה עובד. הבקרים שלנו בבית השתנו מהרגע בו בחרתי לעצמי "ערך מוביל" – כלי אימוני שמסייע למאומן לגבש לעצמו תפיסת עולם מסוימת. הודעתי לבני שבחרתי להיות שמחה כל בוקר, לא להתעסק בהשכמות, לקחת אחריות לגבי עצמי וגם להעביר אותה אליו, וזה פשוט עבד. מאותו הרגע שהודעתי לבני על כך, הוא קם בבוקר ללא כל בעיה. אני חשה התרגשות כל פעם מחדש כשאני נזכרת במילים של בני: "אמא, אני לא רוצה לקלקל לך את השמחה, ולכן אני קם מיד".

** הכותבת, אביגיל זכרוביץ', מומחית באימון צעירים לפני ואחרי צבא




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה