לנצח תהי חברת הנפש שלי

בערב פסח אחד היא צלצלה. "יש לי גידול בראש", היא אמרה. זה היה סרטן. "את לעולם לא תמותי", אמרתי לה. השיער השחור העבות נשר וראשה הקירח הבליט עוד יותר את עיניה. היא היתה יפיפיה

08/01/2019
עמליה ארגמן ברנע קבלו עדכונים מעמליה
  • RSS

"הלכתי איתך אל בית אחד
השוכן מול ים הלילות
שם, לקום מחדש, עטופות בחולות,
ועיננו רכות.
פתחנו שפורפרות צבעים חדשות
ניערנו זיכרונות משנים רחוקות
בלילות שלנו החלפנו נשימות
והחלון הכחול שמולינו הפך
לאיבר פנימי, לרחם גדולה
ודרכו ירינו, ניקבנו חורים
באימת הסוף בחשרת  הפרידה.
בבית ההוא על הצוק
נאספנו לפיוס, נחבטנו בסופה
וקיימנו רק נדר חדש ישן
אשה לאשה."

את השיר הזה פירסמתי בספר שקראתי לו "הגוף זוכר" והוא ראה אור בשנת 2000, ימים ספורים בלבד אחרי שהנדר הזה הותר. אחרי שר. חברתי הלכה לעולמה  בסוף הסתיו. ואני נותרתי כה חסרה אותה וכה אסירת תודה על הזמן ההוא, בבית ההוא על הצוק, על הזיכרונות שלא קהו רק התחדדו, על הסיפור שלנו.

היא היתה חברת הנפש שלי והאשה הכי פחות דומה לי בעולם. היינו הפכים. הייתי בת 18 כשפגשתי אותה לראשונה בפינת שינקין-מלצט למרגלות עיתון "דבר". היא שחורת שיער, עיניים שחורות רושפות, קצינה בדרגת סגן בצה"ל, נשואה טריה לחבר ילדות ודתייה. אני ירושלמית מבולבלת שברחה מהבית הדתי לעיר הגדולה, בלונדינית, מוכנה לטרוף את החיים.

הבית שלהם הפך ביתי. כשנולד בנה הבכור, צבעתי את חדר הילדים לפני ששבה מבית החולים. בחתונה שלי היא נשכבה לידי במיטת הכלולות במלון והתירה את מקלעת שיער תסרוקת הכלה שלי. עברתי לגור בסמיכות אליה והיא סיימה בהצלחה את לימודי המשפטים, אני התחלתי לכתוב בעיתון על כוכבי קולנוע. לא היה בחיי אדם שלא הכיר אותה ולא בחייה מי שלא הכיר אותי.

ילדתי את בני הבכור והלבשתי אותו בבגדים שהילד שלה גדל מהם ושני ילדינו עוד הספיקו לשחק יחד בחדר הילדים כשאנחנו ישבנו שעות ומפטפטות במטבח. שלוש שנים של אימהות משותפת, שבתות וחגים וימי הולדת. ההורים שלי ידעו שהיא שומרת עלי. אחר כך היא נסעה עם בעלה לשליחות בארצות הברית. כשנפרדנו בשדה התעופה היתה כבר בהריון עם בנה השני.

ובערב אחד, זה היה בל"ג בעומר, הילד שלי חצה לבדו את הכביש שליד הבית שלי ושלה, בדרך למדורה, ונדרס למוות תחת גלגלי מכונית של נהג פושע. איבדתי אותו כשהיה בן כמעט-ארבע. קברתי אותו בטרם מלאו לי עשרים וחמש.

ר. עלתה על מטוס רק לקראת סוף ימי השבעה, מותירה את תינוקה בן החודש שעוד ינק וכשעמדה בדלת שלי פרץ ממני הבכי בפעם הראשונה. עד אז הייתי נתונה בשיתוק, בהלם מאובן. "סליחה שלא הבאתי לך את הגאולה", היא אמרה ובמשך שבועות ישנה לידי במיטה, האכילה אותי מכף ידה, הלכה איתי לשירותים. כשבכיתי עד זוב דם היא אמרה שצריך להזעיק אמבולנס.

חמש שנים חלפו עד שקמתי מאבלי וחייתי שוב. הילד הראשון שבידו הקטנה החזקתי, לא יכולתי בכלל לגעת  בילדים, היה הילד שלה. היא סמכה עלי ונתנה לי לקחת אותו לגן השעשועים.

נישאתי וילדתי את שני ילדי. גם כשהתחלתי בחיים חדשים, שונים מחייה עוד יותר מקודם, היא היתה החברה הכי טובה שלי, אבל כבר לא היחידה. הלכנו למקומות אחרים, חברנו לאנשים אחרים, האמנו בדברים מנוגדים. היא האמינה באלוהים. אני לא. היא לימדה אותי על בינה מלאכותית, ואיך לעשות קציפת תותים משגעת ואני לימדתי אותה להשתמש בכדורי שינה ולאפר  את העיניים בלי לצאת מהקו.

עמליה ארגמן ברנע צילום משה שי

בערב פסח אחד היא צלצלה. "יש לי גידול בראש", היא אמרה. זה היה סרטן. "את לעולם לא תמותי", אמרתי לה.

היו לה ארבעה ילדים מופלאים והרבנים שבהם האמינה ציוו עליה להילחם במחלה למרות שביקשה בתחילה שיניחו לה. היא היתה מוקפת בחברים שבנו חמ"ל לעקוב אחרי כל חידוש בתחום המחלה שלה. השיער השחור העבות נשר, וראשה הקירח הבליט עוד יותר את עיניה. היא היתה יפיפיה.

בבקר אחד לקחתי אותה להתאים לה פיאה. התעופפתי סביבה עם תוספות שיער מכל הגוונים והצורות והיא שיתפה פעולה, בשבילי ואחר כך נכנסנו לחיפושית האדומה שלי והיא אמרה רק "תסעי, לא חשוב לאן, תסעי". שמתי דיסק של סיימון וגרפונקל. צרחנו את השירים, פתחנו חלונות, צחקנו בטירוף ובכינו בשקט, ואני הורדתי את הידיים מההגה בשביל לעשות לה סיבובים על הקרחת והיא אמרה "משוגעת" כמעט נכנסו בגדר ולפתע התגלתה מולינו פיסת הים הכחולה של חוף בית ינאי. כאילו פרשה עצמה לפנינו, כאילו הגיש לנו הים את עצמו.

טיפסתי אל הנקודה הגבוהה בתוך המושב ממנה השתקפה שורת הבתים שעל הצוק והסלעים המלחכים את המים שאין עוד כמותם בעולם. "את רואה את הבית ההוא, עם הגג המשופע האדום, כמו בציורים של הילדים? בכזה בית הייתי רוצה לגור, ורק לצייר ולצייר, עד שאמות".

אני מכבה את המנוע. חכי פה, אל תזוזי, אני תיכף חוזרת. "לאן?", היא שואלת ואני כבר מדלגת במורד ואין לי מושג שהבתים האלה בנויים על רצועת הנדל"ן הכי יקרה בארץ. אני מקישה על דלת הבית עם הגג האדום. בחור בלונדיני שזוף אוחז בגלשן, בוהה בי כשאני שואלת "סליחה, אולי במקרה הבית שלכם להשכרה?".

הוא מחייך ואומר "הבית שלנו לא שלנו. אבל אולי יש פה עוד בתים, את צריכה לשאול בבית של הבעלים, זה עם הבריכת שחייה".

אני מקישה על הדלת עליה רשום באנגלית "קאהן". גבר נמוך פותח את הדלת. אני מסבירה באנגלית, הוא מקשיב ואומר שצריך לשאול את בעל הבית הוא בדרום אפריקה. "סורי, אין לי מספר, רק הבן".

"אתה לא...?", איך לא הבחנתי בתוי פניו הפיליפינים. חזרתי לאוטו . מה קשקשת שם כל כך הרבה זמן ורגע אחכ אנחנו מתחבקות הלוואי הלוואי שנקבל את הבית.

מוריס קאהן צילום מסך

יום שישי, השבת בעורפינו. אני מחזירה אותה הביתה, נוסעת לביתי, מרימה טלפונים, מוצאת את אשתו של הבן, כלתו של מוריס קאהן. היא תברר. התשובה הגיעה מהר. "דיברתי עם מוריס. הוא אומר שהבית לא במצב טוב, יש בו קצת רטיבות, אבל אם אתם רוצות אין בעיה. שלכם".

הגעתי לר. דקה לפני כניסת השבת והסתערתי עליה לתוך המיטה "יש לנו את הבית!!!".

וימים אחדים אחר כך כשמוריס קאהן היה אמור לשוב ארצה, קבענו פגישה עם עורך הדין שלו ואיתו, לחתום על חוזה השכירות. ישבנו בגינה. מתחת לשמשיות הצל. הים התפרש מולינו בצבעי פלדה. "מוריס כל כך קנאי לנוף הזה שגם את כבלי החשמל הניח מתחת לאדמה שלא יחצצו בינו לבין הים, סיפרה לנו גבי, אשתו דאז.

חוזי השכירות הוגשו לחתימה. חתמנו.

ולרגע ר. הרגישה סחרחורת וביקשה כוס מים. לא היתה לי ברירה , סיפרתי למוריס ולעורך הדין שר. חולה בסרטן. ואז מוריס קם, לקח את חוזה השכירות החתום וקרע אותו לשניים.

בנדיבות ליבו הגדולה העמיד לרשותינו את הבית על הצוק ונתן לנו לעשות בו כרצוננו. הלבשנו אותו בבדי קטיפה ותחרה שהבאתי ממחסן תפאורות, קנינו כלי זכוכית כחולים, שקופים, רק כחולים, דרכם השתקפו הים והשמש והירח. הבאתי פסנתר, מתחנו ערסל על הדשא בחיקו קנתה ר. רגעים של מנוחה לגופה הדואב ושלוות רגעים לנפש. הבאנו בדי קנבס ענקיים, ואת כל הצבעים והמכחולים ותרסיסי הצבע הנוצצים האהובים שלה. כתבנו את שמותינו על דלת הבית, ובמשך שנתיים, און אנד אוף חיינו כמו בתוך תמונה של עצמינו. דימינו שהסרטן נשאר מחוץ לבית. לא עובר את הסף.

חברים רבים פקדו את הבית, גם הילדים שלנו. בערבים ובלילות הצפנו אותו בנרות, בישלנו פסטה, השמענו מוסיקה בקולי קולות ומישהו תמיד התיישב ליד הפסנתר.

בימים פרשנו על הדשא את בדי הציור ור. ציירה ציורים ענקיים, מתפרצים, מלאי צבעים, ואני כתבתי שירים עצובים. כל יבול הציורים עוד זכה להיאסף לתערוכה בגלריה תל אביבית, תחת הכותרת שנתנה להם: "כמים לים מכסים".

חברות טובות צילום שאטרסטוק By Olena Yakobchuk

היו ימים טובים וימים רעים. היא תיארה לי את כל התמונות שעלו בראשה  והראו איך יהיו החיים של כולם אחרי לכתה. לעיתים היתה כה מפוייסת ולעיתים  כל כך כועסת, והיו לילות בהם ישנו חבוקות בעודי סופרת את הנשימות שלה. אלה היו השנים הקשות ביותר והקסומות ביותר. זר לא יבין זאת ואולי גם גבר לא. בכל יום מול השקיעה הפרטית שלנו היינו רק היא ואני והפחד הגדול ורחש הגלים המשתברים כמנגינת רקע בלתי נגמרת.

כשתשו כוחותיה היא ישבה על הכסא, אני כרעתי על הדשא מול הבדים והיא אמרה לי: כאן תשפכי אדום, כאן תמרחי ירוק, תמרחי תמרחי, אל תפחדי. הפכנו לשני משוטים שחותרים אל האין סוף, עוקפים את הסוף.

ר. שלי הלכה לעולמה זמן קצר אחרי שעזבנו את הבית שכבר לא איפשר שימוש במיכשור רפואי ובהשגחה צמודה. על הספסל שניצב בקצה הצוק חרוטים שמותינו, מול הים והחולות והרוחות שרק הם יודעים באמת את סיפורינו.

ומוריס קאהן, האיש הצנוע הנחבא אל הכלים, שמשקיע את כספו בפרוייקיטים הומניטאריים מצילי חיים, רוצה עכשו, לפי מה שלמדתי מהראיון של רענן שקד ב"ידיעות אחרונות", רוצה עכשיו להגיע לירח.

בשבילי ובשביל ר. אהובתי , הוא כבר מזמן הגיע לשם.

** הכותבת, עמליה ארגמן ברנע העלתה את הפוסט במקור לדף הפייסבוק שלה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה