למרות סרטן השד, אני כאן ואני חיה!

“גילינו את הנורא מכל”, אמרה הרופאה לקירה לפני 3.5 שנים. ובערב אמר לה רופא נוסף: “נשים במצבך לא שורדות הרבה זמן”. אבל קירה עדיין כאן, והיא מבקשת: לכו להיבדק

22/10/2012
קירה דורון קבלו עדכונים מקירה
  • בדואר
  • RSS
» קירה דורון (צילום: ליאת יעקב)

לפני 3.5 שנים ישבתי בחדר חשוך וקטן לבד מול רופאה, אשר בחרה במילים “גילינו את הנורא מכל, יש לך סרטן”. הקירות נסגרו עליי, האויר נגמר מהר בחדר ובאוזניים היה הדהוד של אותם מילים אשר חסמו כל מילה נוספת שיצאה מן הפה של הרופאה.

מה עכשיו?
מה אני צריכה לעשות?
מה אני אמורה להגיד?
איך מתמודדים?

כמה זמן נשאר לי לחיות?

לחוצים, כועסים, כאובים, ממורמרים צלצלנו אל כל מי שיכולנו, רק בשביל לנסות לקבל תשובות מהר, תובנה שמישהו יוכל להסביר לנו את פשר המצב. ובאותו הערב של הגילוי ישבנו מול רופא.

במשך שנים כל מה שלימדו אותנו בנוגע לסרטן, הוא שסרטן שווה ערך למוות. בראש מצויירת התמונה שבה אנחנו רואים אדם שפוף, רזה, מעט צהוב, אדם שמחכה כל יום למלאך המוות שיבוא לקחת אותו. בראשינו, זה קורה מהר – עיניין של כמה חודשים, שבועות אולי אף מספר ימים. אדם שמבשרים לו כי לקה בסרטן מרגיש שחרב עליו עולמו. נגמרו חייו. וכרגע כל מה שנותר לו זה לנהל את עינייניו האחרונים, להיפרד מאוהביו ולפעמים גם לשכוח שעד שהרגע בו אנחנו מפסיקים לנשום באמת לנצל את הרגעים שבו אנחנו עדיין חיים.

דוקטור, תגיד את האמת, כמה זמן נשאר לי?, שאלתי את השאלה, ובלבי התפללתי שיתן תשובה טובה…

אך לא!

“תשמעי, גילינו את המחלה אצלך בשלב מאוחר, זה כבר ידוע שהסרטן התפשט לעצמות ואין לנו כרגע מושג לאן זה עוד התפשט…”, הרופא  נשם נשימה עמוקה ונשען אחורה בכסאו, והמשיך בקול  מעט מתנשא, “נשים במצב שלך לא שורדות הרבה זמן… שנתיים, אולי שלוש… חמש שנים זה המקסימום, אבל אין לך חמש שנים”.

גילוי מאוחר…?

מה זה גילוי מאוחר…?

“הנורא מכל”

חזרתי הביתה שבורה. מתכננת את הפרידות, מחשבת את הסידורים האחרונים שלי, חושבת על הילדים ומה יעלה בגורלם כאשר לא אהיה פה יותר. עידן, בעלי, ישב מול המחשב שעות על גבי שעות, בדק, קרא, חקר, שאל וחיפש כל מה שהוא יכול על סרטן השד.

ובאותו הזמן, כל מה שהיה לאינטרנט לבשר לנו זה את בשורת איוב. “הנורא מכל”.

לסרטן השד יש שישה שלבים:
שלב 0 – נדיר מאוד למצוא. מספר תאים סרטניים בודדים בגוף.
שלבים 1+2 – אשר נחשבים לגילוי מוקדם, כאשר המוקד הוא בשד בלבד. מספר השלב תלוי בגודל הגוש.
שלב 3 – יש כבר גרורה לבלוטות הלימפה. ניתן לנתח ולעבור טיפולים.
שלב 4 – שד, לימפה וגרורות לעוד אזורים בגוף.
משלב 4 אי אפשר להחלים, לפי הרפואה של ימינו.
שלב 5 – אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות שם!

את המחלה אצלי גילו בשלב 4.

“לא תמותי בקרוב”

עברו מספר ימים מאז הגילוי, ישבנו אצל אונקולוגית אשר נחשבת לבין הטובות בארץ. “לא, אין אפשרות לרפא את המחלה בשלב שבו זה התגלה אצלך. מעכשיו את נחשבת לחולה כרונית. אך זה לא אומר שאת תמותי בקרוב”, אבן ירדה מלבנו.

לפי חישוב מהיר של הרופאה, בהתחשב בשלב של הגילוי, ברצפטורים (קולטנים, בדיקה מורחבת של הביופסיה מן השד) וגילי הצעיר, רק בת שלושים, היא תיארה לעצמה שהסתובבתי עם הסרטן בין שנתיים לשלוש שנים לפני שגילו אותו.

אני לא יכולה שלא לתהות: מה קרה, בעצם? מה היה עולה בגורלי, לו הייתי מקשיבה לגופי הולכת ונבדקת בשלב שבו הרגשתי לראשונה את הגוש? שנתיים. שנתיים הרגשתי אותו, ועל אף התלונות לרופאים, אף אחד לא בדק זאת לעומק ברצינות.
רק בבדיקה שלא קשורה בכלל עלו על זה.

אני גם לא יכולה להפסיק לחשוב כל יום, מה היה קורה, לו בסופו של דבר לא הייתי דורשת להיבדק? האם הייתי כאן עדיין? האם היה מי שיספר את הסיפור שלי? או שמא הייתי עוד שם על אבן? עם כל השאלות, אני יודעת שלהן לעולם לא אקבל תשובות, חיה בסרט “דלתות מסתובבות”, רגע מכריע בחיים שאי אפשר לחזור בחזרה ופשוט לשחק עם הקלפים שניתנו לי.

המחשבות האלו כל הזמן רצות בראשי, עם זאת, אני משתדלת לא לתת להן להשתלט על חיי ולהכתיב את סדר יומי. אני חיה. אני אומרת תודה על כך שאני חיה. אני משתדלת לנצל כל רגע בחיי לטובתי. אני חיה. אך יש בי לפעמים מעט מרמור על כך שאני צריכה לחיות עם המחלה. עם העובדה שתמיד אצטרך טיפולים ותרופות. למעשה שתמיד אני אחשב כ”חולה אונקולוגית”. על מבט האנשים ששומעים על מצבי ואיך שהמחלה הזאת כן לפעמים מצליחה לשנות לי את החיים: הרגשות כלליות, תקופות קשות וכואבות, ביטוחים, תוכניות שלא יוצאות  לפועל.

מבקשת, מתחננת, דורשת: תתחילו להיבדק מגיל 25

“גילוי מוקדם מציל חיים”. חיים זה לא רק פעימות לב או תפקוד המח. חיים זה הדברים הקטנים שאנחנו עושים כל יום. אותם דברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם. לקום בבוקר, ללכת לעבודה, להסיע את הילדים לחוגים, לעזור להם עם השיעורים, להכין ארוחת ערב, לספר איך עבר היום, לחשוב על חו”ל, לרכל על הבעיות של אחרים, לנח מעט מול הטלויזיה, לישון שינה עמוקה וטובה.

לכל הנשים באשר הן, אני מבקשת, מתחננת, דורשת שיתחילו להיבדק מגיל 25. בדיקה פשוטה מהירה. להבחין בכל שינוי בגופנו. להקשיב לאינסטינקט שלנו. לא לטמון את הראש בחול.

זה לא באמת “הנורא מכל”. אפשר להתמודד נגד המחלה. אפשר להתמודד מול הכל אם רק מחליטים בתוך מוחינו שאנחנו חזקים מכל דבר.

בשנה האחרונה, אני עוברת טיפולים כימותרפים. לטיפולים יש המון תופעות לוואי לא קלות. אך אני שמחה שהן נמשכות תקופה קצרה. ובין טיפול לטיפול אני זוכרת שאני חיה.

אני מציירת, אני שרה, אני משחקת בתיאטרון, אני עוזרת לילדים בשיעורים, אני נפגשת עם חברים, יוצאת לטיולים ובילויים, מתאפרת, מתלבשת יפה, צוחקת, מאושרת. הילד עכשיו עלה לכיתה א’ ולא פספסתי את היום הראשון ללימודים. אני לא אפספס את היום הראשון שלו עם מדים. אני לא אפספס את דניאל עם שמלה לבנה. אני לא אפספס להחזיק את הנכד הראשון שלי.

אני החלטתי שלמרות הכל, אני כאן ואני חיה!

פוסטים נוספים של קירה דורון

תודה לגלי מאיר על הסיוע בהכנת הפוסט




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה