למען רוז

אמהות נגד גזענות: האווירה של השבועות האחרונים גרמה לאלישבע כספי להיזכר בעובדת הניקיון רוז, פליטה מחוף השנהב שחזרה למולדתה - ובזוועות שהיו מנת חלקה לו הייתה נשארת בארץ

10/06/2012
אלישבע כספי קבלו עדכונים מאלישבע
  • RSS

רוז הייתה העובדת הזרה שלנו. כמובן מעולם לא חשבנו עליה כעל זרה, אחרי שנים ארוכות בהם עבדה אצלנו בבית, כבר נקשרנו אליה כאל בת משפחה. היא לא הייתה מסודן ולא מאריתראה אבל גם היא הגיעה מאפריקה, מהמקום בעל השם הקסום "חוף השנהב".

אישה כבדה ולא צעירה, שעם השנים הפכה לעוד יותר מבוגרת ועדין עבדה קשה מאוד. לא הייתה לה ברירה, היא הייתה חייבת להתפרנס. שם במולדתה, היא השאירה ילדים ומשפחה ותקופה ארוכה לא יכלה לחזור הביתה, כי גם במקומות קסומים יש מלחמות ובחוף השנהב התנהלה אז מלחמת אזרחים, במשך קרוב לחמש שנים. ישראל נתנה הגנה קבוצתית ואישור שהייה לתושבי חוף השנהב שהיו בארץ לאחר שהכירה בהם כנתינים של אזור סכנה, כך הפכה רוז לפליטה אבל חוקית.

אלינו היא הייתה מגיעה בשעות הצהריים, כי בבקרים עבדה במקום אחר. בגשם השוטף ובשמש הקופחת, הייתה נסחבת באוטובוסים עם שתי שקיות ניילון לפחות, אבל מגיעה תמיד ובזמן. אחראית ומסורה היא כמעט אף פעם לא נעדרה ובפעמים הבודדות שלא יכלה להגיע, טרחה והלכה לטלפון ציבורי (בשנים הראשונות לא היה לה טלפון נייד) כדי להודיע מראש שלא יכולה. ""bebe' (תינוקת) היא נהגה לקרוא לי בחום, למרות שכבר אז הייתי רחוקה מאוד מלהיות קטנה... ואח"כ הייתה פוצחת בשטף מילים בצרפתית. רוז אף פעם לא התייאשה מלדבר אליי בצרפתית שוטפת, למרות שלא הבנתי כמעט אף מילה.

נהגתי להשאיר לה על צלחת במטבח איזה עוגה או עוגיות, שילוו את התה שעשתה לעצמה כשהגיעה. לאכול ממש היא אף פעם לא רצתה ולא משנה כמה פעמים אמרתי לה שהיא יכולה לקחת מהמקרר מה שהיא רוצה, אף פעם לא נגעה.

לפעמים היא הייתה מגיעה אלינו עם "עוזרים" משלה, בני משפחה שהצליחו להגיע אליה מרחוק או חברים לגורל. פעם אחת היא שאלה אם זה בסדר שהם יבואו איתה לנקות עד שימצאו עבודה, ואנחנו אמרנו שאין שום בעיה, שתביא את מי שהיא רוצה וסומכת עליו, כי אנחנו סומכים עליה. ככה הכרנו את סינתיה, הבת הבכורה שלה שהגיעה לארץ לזמן קצר ואת ג'רארד החתן, בחור ענק אך עדין שהגיע לתקופה יותר ארוכה וגר ביחד עם החותנת שלו, ואת ברנרד שהוא זה שבעצם הכיר לנו את רוז לראשונה. ברנרד היה ותיק בארץ וגם אחרי שהפסיק לעבוד אצלנו קפץ פעם או פעמיים לבקר, היינו צוחקים עליו שהכרנו אותו כבחור רזה וצפלון ועם הזמן הוא הלך והשמין מעודף פחממות שהתחיל לאכול רק כאן. פעם אחת הוא נסע לביקור בגאנה מולדתו והביא לנו משם פיל קטן עם שיניים דמויי שנהב, "זה למזל" אמר לנו.

אני כמעט נבוכה לכתוב את זה, אבל מעולם מעולם לא הייתה לנו התנסות לא נעימה עם אף אחד מהם, כולם התנהגו ביושר ובנימוס אצלנו בבית, ולא הייתה שום בעיה.

כמו רוב העובדים הזרים, רוז התגוררה באזור התחנה המרכזית הישנה בת"א. פעם אחת היא הגיעה אלינו כולה נרגשת ואמרה בחגיגיות שהיא מזמינה אותנו לאיזה אירוע של הקהילה. היה ברור שהיא מאוד רוצה שנבוא ובאמת הגענו ביום המיועד לאולם קטן בדרום ת"א, הנשים כולן היו לבושות בשמלות האפריקאיות עם ההדפסים הצבעוניים וטורבן תואם על הראש, והגברים היו לבושים אף הם בחגיגיות אקלקטית של בגדים מסורתיים וחליפות מודרניות. המקום היה די פשוט, על מי אני עובדת הוא היה עלוב, אבל היה הרבה אוכל קצת משונה שהנשים הכינו, והייתה אוירה של חג ושמחה, רוז הייתה מאושרת שהגענו וביקשה שיצלמו אותנו ביחד איתה.

לשווא חיפשתי עבורכם את התמונות מאותו ערב, אף פעם לא הייתי מאלה שמארגנים את התמונות שלהם באלבומים או בתיקיות מסודרות, אבל הפעם אני מצטערת במיוחד, כי לא תראו את רוז, עם השמלה הכתומה-צהובה והטורבן התואם שלבשה באותו ערב ועם החיוך הענק בתוך הפנים השחורות העגולות שלה, חיוך של אדם השמח בחלקו ולא של אישה קשת יום, פליטה לבדה, ללא בית וללא מדינה.

רוז כבר לא נמצאת בארץ, מלחמת האזרחים בארצה הסתיימה ואף שהמצב בחוף השנהב עדיין בעל פוטנציאל נפיץ, היא חזרה לשם כי זה ביתה.

כשאני רואה היום את ההסתה והשנאה כלפי הזרים, את ההשפלות והפחד שהם חווים עכשיו, מתכווצת לי הבטן מהמחשבה מה היה קורה אילו נשארה כאן. מה היה קורה אם מישהו היה פוגע בה, מקלל אותה ומכנה אותה בכינויים מכוערים? האם הייתי יכולה להגן עליה, לשמור עליה? לצעוק בכיכרות שיניחו לה, שהיא אישה טובה? אתם מבינים, בשבילי לא כל המהגרים הזרים הם שקופים, אני רואה לפני פנים מוכרות, את הפנים של רוז ושל ברנרד ושל רבים מחבריהם שיצא לי לפגוש בחטף ובד"כ בו נודה על האמת, עם סמרטוט ביד.

אני לא נאיבית, ברור לי שלא כולם טובים. כמו בכל קבוצה יש ביניהם קומץ רעים, ייאוש ומצוקה מעצימים רוע זו עובדה ידועה. אני לא מתעלמת מזה שמדינת ישראל קטנה מידי, מכדי לקלוט את כמויות הפליטים שזורמים אליה ואני גם לא מתכחשת למצוקה האמיתית של תושבי דרום ת"א ומקומות אחרים.

אבל אנא, אל תהפכו את כל האנשים האלה לדמונים, אל תתנו לגיטימציה לשנאת חלשים, אל תעצמו עין כשהאלימות מכוונת כלפי זרים וכלפי רכוש של זרים. האם לא היו אלה הסבתות והסבים של כולכם בעצם, שפעם לא כ"כ מזמן היו גיבורי הסרט הזה ?

האם ההיסטוריה של העם היהודי שלא לדבר על האינסטינקט האנושי הבסיסי, לא מחייבת אותנו לגנות בקול רם וברור שנאת זרים ואלימות כלפיהם ולדרוש פיתרון הומני ונדיב? כן נדיב! הלב מתרחב בגאווה, כשמדינת ישראל הקטנה שולחת משלחות סיוע עם מזון, ציוד ורופאים מיומנים לאזורים מוכי אסון ע"פ הגלובוס, האיטי למשל אחרי רעידת האדמה. אבל מה עם אלה שכבר נמצאים בתוכנו, רבים מהם הגיעו אף הם מאזורים מוכי מלחמות ואכזריות ואחרים פשוט רוצים להתפרנס בכבוד כדי לשלוח כסף למשפחות שנשארו שם ולתת להם איזה שהוא סיכוי, כי אלה שנולדים באפריקה, נולדים מלכתחילה עם סיכוי מאוד נמוך.

הבעיה מורכבת ואין לי יומרה להציע פתרונות, יש מי שתפקידו למצוא פתרונות. אני רק חייבת להשמיע את הצעקה שהייתי משמיעה בשביל רוז: אל תעיזו לפגוע בה, אל תשתקו כשפוגעים בהם!

>> רונית הבר, עורכת סלונה, בקריאה לכל הבלוגרים והבלוגריות: השמיעו קול נגד גזענות




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה