למה נתנו לעבריין ארז אפרתי במה?

את הפנים שלו, הכבויות כביכול, את שפת הגוף שלו, שאומרת "התייעצתי טוב טוב עם עורכת הדין שלי מה לומר ומה לא לומר לפני הראיון", לא היינו צריכים לראות ולשמוע. מי שכן צריכה לקבל במה היא הקרבן

24/03/2015
שלי ניידיץ קבלו עדכונים משלי ניידיץ
  • RSS

ארז אפרתי. צילום מתוך יוטיוב

הראיון עם עבריין המין המורשע ארז אפרתי אתמול ב"עובדה", ניסה לדון בסוגיה עקרונית: האם זה יכול לקרות לכל אחד? ה"זה" הוא אבדן השליטה המוחלט שגורם למעשה קיצוני שפוגע באדם אחר. האם כל אחד מאתנו, "נורמטיבי" ככל שיהיה, יכול בנסיבות מסוימות שמביאות אותו אל הקצה - להוציא את החיה שבו? לשחרר את כל מנגנוני הריסון העצמי ולשכוח את כל הקודים החברתיים ואת המחיר הכבד שאנו עלולים לשלם אם נפר אותם?

אבל התשובה לא באמת חשובה. יאמר מומחה אחד מתחום הנפש שתחומי המסוכנות של אדם נעים מ"מסוכנות נמוכה" ועד "מסוכנות גבוהה", כלומר הפוטנציאל קיים בכל אחד כי אין דבר כזה "מסוכנות אפס". יאמר מומחה אחר שחייב להיות ארוע קיצוני בעברו של אדם כדי שיוביל להתנהגות קיצונית שתחקה את אותו ארוע או תשלים אותו.

הסוגיה היא מרתקת ורלוונטית גם למקרים אחרים בהם אנשים "נורמטיבים" ללא רקע של אלימות מכל סוג בעברם, פשוט מאבדים את זה, לתדהמת הסביבה הקרובה והרחוקה כאחד. אבל אפשר היה לדון בסוגיה הזו גם ללא נוכחותו של ארז אפרתי בראיון פרונטלי, שביקש לעורר אמפטיה כלפי מי שביצע פשע אלים וברוטאלי בצעירה בת 22 שעדיין לא חזרה לעצמה. אפשר היה לדון בכל אלה גם בגוף שלישי, להביא את דבריו מצוטטים תוך הקלדה על המסך, להשמיע קטעים מהחקירה או לספק עדויות מהסביבה הקרובה.

את הפנים שלו, הכבויות כביכול, את הקול שלו, הנמוך והשבור כביכול, את שפת הגוף שלו, שאומרת "התייעצתי טוב טוב עם עורכת הדין שלי מה לומר ומה לא לומר לפני הראיון", לא היינו צריכים לראות. נכון, העבריין אפרתי ריצה את עונשו (הקצר מדי), שילם את חובו והשתחרר כדין. אבל זהו, אף אחד לא צריך יותר לראות אותו ולשמוע אותו. השיקול לתת לו במה הוא מעוות והנזק שהראיון גרם ועוד יגרום לנשים אחרות, הוא בל יתואר.

מי שכן צריכה לקבל במה בכל מקום אפשרי היא הקרבן. מה שכן היינו צריכים לשמוע זה את דבריה.
לשמוע (כן, שוב) את הזכרון הטראומטי שלה מאותו ערב, לשמוע איך היא קמה בבוקר ואם היא ישנה בלילה, לשמוע אם היא חוששת לצאת מהבית, אם היא צריכה ליווי לכל מקום, אם היא מצליחה לנהל מערכת יחסים זוגית שגם יחסי מין תקינים ובריאים בצידה ואם היא הוזה את דמותו המסויטת כשהיא מסתובבת ברחוב, שלא לדבר על הסיכוי, הקטן אבל אפשרי במדינתנו הקטנה גם היא, שהם אכן ייפגשו במקרה פנים אל פנים יום אחד.

לדבר איתה גם עוד 5 שנים, כשתהיה, אולי, אמא לילדה, ולשמוע איך השפיע הארוע הנורא הזה על האופן שבו היא מגדלת את בתה. לדבר איתה עוד 15 שנה, כשתהיה, אולי, אמא לנערה, ולשמוע איך כשאותה נערה יוצאת לבלות, אמא שלה, הקרבן, לא עוצמת עין והכל חוזר אליה. הארוע הזה לא באמת מאחוריה ולא יהיה, כנראה, לעולם, ועם המחשבה הזו היה צריך כל אחד מצופי התכנית אתמול ללכת לישון.

.

.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה