למה נשים נשואות הופכות לנרגנות?

הספר "בנות קסנטיפה" מאת שרה ברסלרמן מעלה את השאלה האם נשים משתנות לאחר הנישואים, ומה גורם להן להיהפך מאישה אוהבת לאישה עצבנית ונרגנת. הספר מיועד לנשים וגברים שחווים משבר בזוגיות ומציע כלים טיפוליים לפתור את הבעיות

22/03/2017
שרה ברסלרמן קבלו עדכונים משרה
  • RSS

נשים נשואות מתוארות לעתים קרובות כרודניות, כשולטות בבני זוגן, כנודניקיות, כ"חופרות" וכיוצא באלו תיאורים. בתקשורת, כמו גם בעולם הבידור, הן מתויגות לא פעם כמנהלות העריצות והבוסיות הקשוחות של בני זוגן הכנועים והחלשים — הגברים. נהוג לצחוק מבדיחות, ממערכונים, מסדרות טלוויזיה ומאינספור סרטים המאפיינים את האישה כמרשעת וביקורתית ואת בעלה העומד מולה כשהוא חסר אונים ומפוחד. כמו כולם, גם אני נהגתי לצחוק מול תופעות אלו וחשבתי שאלו הגזמות שנועדו להצחיק.

הידיעה העמומה שמשהו לא טוב קורה לנשים אחרי הנישואים נהפכה לתובנה ברורה, כשנפגשתי באחד הערבים עם זוג שכבר היה אצלי בטיפול לפני הנישואים וחזר לאחר נישואים בני שנתיים ותינוק. התקשורת הטובה שהיתה ביניהם לפני הנישואים התחלפה בשטף של טענות ושל כעסים מצד האישה לעומת שתיקות ממושכות מצד הגבר.

כשהשוויתי בראשי את הזוג שהכרתי בעבר לזוג שישב מולי, הבנתי שקשה להתכחש למה שקורה לנשים אחרי הנישואים, ובעקבותיהן גם לגברים. האישה העדינה שהכרתי קודם הפכה לרעיה שתלטנית, שהיתה מסוגלת לנהל מלחמה בת שבוע שלם רק בגלל שבעלה הביא מהמרכול את החומוס מהתוצרת הלא נכונה.

היה זה רגע שעורר בי שאלות רבות: הרי מדובר בתופעה שמניסיוני הקליני ידעתי שהיא קיימת, ואם כך למה לא התייחסתי אליה ברצינות הראויה לה? האם הייתי כל־כך שבויה במיתוס לפיו נשים תמיד תנסינה לפתור קונפליקטים בדרכי שלום? האם משום כך התעלמתי ממה שהיה מונח לנגד עיני, כלומר מכל אותם זוגות שטיפלתי בהם במרוצת השנים? האם התכונות התוקפניות של נשים הנן חלק בלתי נפרד מקווי האישיות הנשית, ממש כמו זו הגברית, אך בשונה מגברים הן מצליחות להסוות אותן בכל הזירות למעט זו הביתית?

האומנם דווקא בתחומי הבית, על כל המשתמע מהמילה בית: בין השאר, חום, ביטחון, מקלט ומקום להירגע בו ממלחמות היומיום המתנהלות מחוצה לו — מסירוֹת הנשים את מַעֲטֵי העדינות והרוך ונהפכות לתוקפניות ולעריצות? ואם כן, מהם הגורמים לשינויים הללו?

עד כה לא זכה הנושא לתשומת לב מספקת בספרות הפסיכולוגית, אך כל העוסקים בחקר המשפחה ובטיפול במשפחות ובזוגות יסכימו, קרוב לוודאי, שנשים יכולות להיות תוקפניות מאוד וכוחניות מול בני זוגן. ככל שצברתי יותר ותק וניסיון בטיפול זוגי, כך הבנתי שאצל נשים רבות מתרחש סינדרום האישה הנשואה, אשר ביני לבין עצמי כיניתי אותו סינדרום קְסַנְטִיפָּה. סינדרום זה הוא תופעה שבה נשים רכות ואוהבות נהפכות לנרגנות, ביקורתיות ושתלטניות הן במערכת הזוגית והן במערכת המשפחתית.

עטיפת ספר בנות

הדורות הראשונים של הפסיכולוגים, בהשפעתו של זיגמונד פרויד, טענו כי האישה נחותה מהגבר בכל הנוגע להתפתחות של המוסר ושל המצפון, מכיוון שבניגוד לגבר היא אינה עוברת את התהליך שהוא עובר בשלב האדיפלי.  נדרשו עוד שנים רבות עד שפסיכולוגיות פמיניסטיות החלו לערער על קביעה זו, וטענו שמסקנות אלו הנן מוטות ונולדו ממחקרים שבחנו סוגיות מהעולם הגברי אשר אינן משקפות את עולם התוכן הנשי.

פסיכולוגיות פמיניסטיות מובילות (כמו קארול גיליגאן), טענו שנשים פותרות קונפליקטים מתוך רצון לדאגה לזולת ושמירת הרמוניה ביחסים. כשערכתי את המחקרים המקיפים שלי על יחסי חמות וכלה- לא מצאתי עדות לתכונות אלו. נהפוך הוא- תיעדתי במחקרים אלו את הלוחמנות של הנשים, וגיליתי כי דווקא הגברים נאלמים ומנסים לפייס את שתי הנשים המשמעותיות בחייהם- אימם ורעייתם. מסקנתי הייתה, כי אולי נשים מנסות לשמור על יחסים טובים באופן כללי, אך כשמדובר ביחסים משפחתיים- הן מתגלות לא פעם ככוחניות ותוקפניות.

גם בתוך מערכת היחסים הזוגית, נשים לא פעם מתגלות כשתלטניות וכמי שרוצות שדברים יתבצעו על פי רצונן, ובזמן שקבעו לכך. ההסבר שלי לתופעה זו הינו שנשים רבות חשות בודדות וכועסות בתוך המערכת הזוגית, מכיוון שרוב הנטל נופל עליהן, בעיקר לאחר הצטרפות הילדים למשפחה.

נישואים, גם בתקופה הנוכחית, וגם לאחר כל ההישגים של המהפכה הפמיניסטית- עדיין אינם מתחשבים בכך שרוב הנשים עובדות מחוץ לבית במשרות מלאות ותובעניות. הזירה המשפחתית נשארה כמעט ללא שינויים משמעותיים ברמת האחריות הראשית של הנשים לבית ולילדים. אני מאמינה שהפמיניזם לא יוכל להתרומם מעל ההישגים אליהם הגיע עד כה כל עוד לא יהיו שינויים מקבילים בתפיסת הגברים את תפקידם כאבות וכבני זוג. רק תמיכה של גברים ונשים בשינויים חברתיים, חוקתיים ותעסוקתיים שיבטאו את זכותו וחובתו של הגבר לטפל גם הוא בילדיו- תחלץ את הנשים מהמצב הקשה אליו הן הגיעו.

אינני רואה גברים ונשים כאויבים, אלא כשותפים למצב חברתי בלתי נסבל, המביא לכך שהנישואים והמשפחה הפכו ל"מפעל" שצריך לתחזק בלחץ של זמן ובחלוקת תפקידים לא מאוזנת. אני שמחה לגלות שיותר ויותר גברים מעוניינים לממש את אבהותם- אך למרבה הצער- החברה עדיין אינה מאפשרת להם.  שני המינים צריכים להתאחד על מנת להביא לשינויים בחוקי העבודה: חלוקה שווה של חופשת הלידה, שעות עבודה שפויות יותר להורים (גם גבר הוא הורה וצריך להגיע הביתה בזמן סביר), שינוי תפיסתי של החלוקה המסורתית של תפקידי המגדרים וכו'.

במצב הנוכחי, כשהאישה אחראית לאין ספור מטלות, והגבר הוא רק ה"עוזר" או ה"פועל" שלה - אין לתמוה על כך שהיא הופכת לנרגנת ובוסית. אין לתמוה גם על אחוז הגירושים הגבוה ועל מספרם הרב של הזוגות החיים במערכת יחסים בלתי מספקת. כל עוד לא יתחוללו שינויים אלו - נשים תמשכנה לכרוע תחת העומס ותחת הציפיות החברתיות מהן - ואכן תהיינה "לא נחמדות" לבני זוגן, או בקיצור - קסנטיפות

 ** הכותבת היא שרה ברסלרמן, בעלת דוקטורט Ph.D מאוניברסיטת חיפהמטפלת פרטנית, זוגית ומשפחתית. ספרה "בנות קסנטיפה" מתאים לכל אחד אז אם אתם בזוגיות, לפני נישואים או אחריהם, בדרך להקמת משפחה או לאחר הקמתה, בנות קסנטיפה הוא ספר שתרצו לקרוא על מנת למנוע מכן, הנשים, מלהפוך לקסנטיפות, ומכם, הגברים, מלשאול: לאן נעלמה האישה שאיתה התחתנתי?




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה