למה נשים מרוויחות פחות?

אז למה בעצם נשים מרוויחות פחות מגברים? מירב פרץ מארגון נעמ"ת מציגה שלושה מיתוסים נפוצים ואמת אחת

09/12/2010
נעמת קבלו עדכונים מנעמת
  • RSS
» צילומים: X ray delta one, flickr
>> מאת מירב פרץ, אחראית מידע ומחקר בנעמ"ת

המאה ה-21 כבר מזמן כאן ונשים ממשיכות להרוויח הרבה פחות מגברים. השכר הממוצע של נשים עובדות הוא 6,077 ש"ח, בעוד שגברים משתכרים 9,627 ש"ח בחודש. אין ספק כי זהו פער משמעותי (של כ-3,500 ש"ח) שקשה להבין כיצד הוא מתקיים על רקע העובדה שנשים משכילות יותר מגברים ובעידן שבו נדמה לפחות שהפליה בשכר על בסיס מין היא פסולה מיסודה. הניסיונות להסביר למה נשים מרוויחות פחות מגברים ולגרום לנו להשלים עם המציאות הבלתי שוויונית הזו , הצמיחו שלושה מיתוסים נפוצים, שמבקשים להצדיק את פערי השכר באמצעות גורמים אובייקטיביים לכאורה, ובכך לבטל (או לצמצם) את הטענה כי קיימת הפליית-שכר לרעת נשים בעולם העבודה.

המיתוס הראשון: נשים מרוויחות פחות מגברים כי הן עובדות פחות שעות

זה נכון שרוב המועסקים במשרה חלקית הם נשים, וזה נכון שמספר השעות שנשים מקדישות לעבודה-בשכר נמוך בכ-22% מהממוצע אצל גברים. אמנם הבדלים בהיקפי התעסוקה מסבירים חלק לא מבוטל של כמחצית מפערי השכר בין המינים, אך מנגד, החצי השני של פערי השכר המגדריים אינו נובע מהיקפי העבודה של נשים וגם בתשלום עבור כל שעת-עבודה מתקיים פער לא מבוטל של כ-17% בין המינים. פערים לרעת נשים בשכר-לשעת-עבודה קיימים בכל העיסוקים ובכל רמות ההשכלה, והם אף הולכים ומתרחבים ככל שנשים מתקדמות בעולם העבודה.

בואו נתייחס להנחה הסבירה כי שעת-עבודה של אישה יעילה כלכלית לפחות כמו שעת עבודה של גבר באותו עיסוק (ורבים יטענו, בצדק, כי היא אף יעילה יותר, בגלל ה"לחץ" של אימהות לסיים את יום-העבודה מוקדם יותר). על בסיס הנחה זו נצפה שלפחות בשכר-לשעת-עבודה יהיה שוויון בין נשים לגברים. העובדה שאנחנו רחוקים משוויון מגדרי בתשלום עבור כל שעת-עבודה מלמדת שיש משהו נוסף, חוץ מהיקף תעסוקה, שמשפיע על שכרן הנמוך של נשים.

המיתוס השני: נשים מרוויחות פחות מגברים כי הן בוחרות במקצועות פחות "נחשבים"

ההפרדה התעסוקתית בין גברים לנשים בשוק העבודה והתרכזותן של נשים בענפים ובמקצועות שבהם השכר נמוך יחסית, היא הסבר מקובל נוסף לפערי השכר בין המינים. אין ויכוח על העובדה שהמקצועות ה"נשיים" מאופיינים בשכר נמוך בעוד שהמקצועות ה"גבריים" מאופיינים בשכר גבוה, אולם ראוי להבין כי החלוקה הזו אינה מקרית או ניטראלית מבחינה מגדרית. נשים לא בוחרות לעסוק במקצועות בלתי משתלמים כלכלית, אלא שכל עבודה שהן עושות היא פחות מוערכת, ולכן עצם בחירתן במקצועות מסוימים מובילה לכך שהם פחות "נחשבים" ופחות מתוגמלים כספית. הערכה פחותה של מקצועות שנחשבים נשיים, ולא רמת מיומנויות או כישורים נמוכה הנדרשת מהם, היא הסיבה לכך שמורות, אחיות, ועובדות-סוציאליות, למשל, משתכרות הרבה פחות ממהנדסים בשרות המדינה.

הוכחה נוספת לכך שההפרדה התעסוקתית בין גברים לנשים לא יכולה להסביר את פערי השכר במלואם היא העובדה שגם בעיסוקים ובתחומים שנחשבים "גבריים", נשמרים פערי השכר לרעת נשים. כך למשל, נשים שאך סיימו תואר ראשון במתמטיקה, סטטיסטיקה ומדעי המחשב, משתכרות 28% פחות מעמיתיהן הגברים, ופער זה אף הולך ומתרחב עם הזמן. נראה, אפוא, כי אין מקצוע או עיסוק שחסין מפני פערי השכר המגדריים, ושגם הנטייה המגדרית לבחור בעיסוק מסוים לא יכולה להציע הסבר מספק לרמת ההשתכרות הנמוכה יחסית של נשים.

המיתוס השלישי: נשים מרוויחות פחות מגברים כי הן מעדיפות להשקיע במשפחה ובילדים

כאשר מקבלים כמובנת-מאליה את הנטייה ה"טבעית" של נשים להעדיף משפחה וילדים על-פני עבודה, אפשר להצדיק את פערי השכר ללא כל קושי. כך צמחה התפיסה הרווחת לפיה שאיפתן של אימהות לבלות יותר זמן עם ילדיהן היא הסיבה לכך שהן בוחרות לעבוד פחות שעות, להתרכז במקצועות פחות מתגמלים, לוותר על קידום בעבודה, לדחות הצעות עבודה טובות, ולעשות כל מה שהן יכולות כדי להשתכר פחות מגברים.

טענות אלה, שמבקשות להטיל על הנשים את האחריות לשכרן הנמוך ובכך להפריך את הטענה כי קיימת הפליה בשכר לרעתן, מתעלמות מהעובדה שנשים בדרך-כלל לא בוחרות, אלא נאלצות, לוותר על שעות-עבודה ועל קידום לטובת הטיפול בילדיהן. רוב של כ-76% מהמועסקים חלקית שלא מרצון, למשל, הם נשים.

הרעיון לפיו אימהות, יותר מאבות, נוטות להעדיף משפחה על-פני כסף, ולוותר מרצונן החופשי על שכר, מתעלם מכך שהבחירות התעסוקתיות של אימהות מוכתבות על-ידי נורמות מקובלות והסדרים חברתיים רווחים והם אינן תופעה יציבה וקבועה שנגזרת מהטבע הביולוגי שלהן. ראיה לכך היא העלייה הדרמטית שחלה בעשורים האחרונים בשיעור האימהות שעובדות מחוץ-לבית. כיום, כשכבר לא מצפים מאימהות להישאר בבית כדי לטפל בילדיהן, הן נוטות "לבחור" לצאת לעבוד, אך הציפייה מהן לא תמה, אלא רק שינתה צורה. הנורמות החברתיות שעדיין מטילות על האימהות, ולא על האבות, את האחריות הבלעדית על הטיפול בילדיהן, לצד עולם עבודה שמציב את יום-העבודה-הארוך ואת הזמינות בכל שעות היממה כסטנדרטים "אידיאליים" של עבודה, דוחפים החוצה, מגבילים, ומעניקים חסרונות לאימהות עובדות, והדבר לחלוטין לא תלוי רק בהן.

נשים, אם כך, לא נוטות לבחור אחרת מגברים, אלא שאצלן הבחירה בהורות משמעותה שכר נמוך יותר. אי-אפשר להתעלם מההיבטים המפלים-לרעה הטמונים בעובדה שרק נשים נענשות כלכלית על מימוש זכות בסיסית כמו הורות, בעוד שאצל גברים הבחירה הזאת לא גובה מחיר.

האמת הפשוטה: נשים מרוויחות פחות מגברים בגלל הפליה מגדרית

הסיבה האמיתית לכך שנשים מרוויחות פחות מגברים היא שהן נשים, או במלים אחרות: בגלל הפליה מגדרית. כשאני מדברת על הפליה מגדרית, אני לא מתכוונת רק למובן המקובל או למשמעות המשפטית הצרה של המונח. הפליה היא לא בהכרח מזימה מכוונת של מעסיקים לשלם לנשים פחות מגברים.

ההפליה המגדרית נעוצה במבנה ובתפיסות של עולם העבודה, והיא מתבטאת בכך שכל עיסוק "נשי" מוערך ומתוגמל בחסר, שנשים לכודות בדפוסים ובתחומים תעסוקתיים שמשמעותם שכר נמוך, ושנשים, בניגוד לגברים, צריכות לשלם מחיר כלכלי על בחירתן להביא ילדים לעולם.

נכון, עם הפליה כזאת אי-אפשר ללכת לבית-משפט, היא לא חורגת מהנורמות המקובלות ובמידה רבה היא אפילו מבטאת אותן. יחד עם זאת, כל עוד אנו מאמינים כי אין שוני מהותי בין נשים וגברים מבחינת הכישורים והיכולות התעסוקתיות שלהם, אין לנו ברירה אחרת אלא לייחס את כל פערי השכר להפליה מגדרית בעולם העבודה. למרות הניסיונות ליצור את הרושם שפערי השכר נובעים מגורמים אובייקטיבים, שההפליה היא פרי-דמיוננו ושאנו רוצות ובוחרות בה, חשוב לזכור כי בכל גורם "ניטראלי" שמבקש לבטל או לצמצם את ההפליה טמונים היבטים שמשמעותם אחת: הפליה, כבר אמרתי?

>> הכותבת היא אחראית מחקר ומידע בנעמת
>> מתוך הבלוג של ארגון נעמת
צילומים: http://www.flickr.com/photos/x-ray_delta_one/




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • תמונה אישית שרית ליבנה אשכנזי 10/12/2010

    הבעיה המרכזית והעצובה היא שיש נשים רבות שלא מודעות לזכויות שלהן וגם אלה שמודעות יחששו לפנות למעסיק, לוועד העובדים (אם יש כזה) להסתדרות או אפילו לנעמ”ת על מנת לקבל את מה שמגיע להן בזכות ולא בחסד. יתרה מכך, רבות הנשים שלא מכירות את חוק שיוויון זכויות בעבודה ומקבלות את גורלן בהכנעה.
    למרות ההזדהות שלי עם הנושא, גם גברים חוששים לפנות ולהתלונן על פגיעה בזכויות העובדים שלהם (כגון: פיטורין בגלל מילואים) ולו רק בגלל הסיבה שאף אחד לא רוצה למצוא עצמו מובטל.
    הפיתרון האוטופי (שלא לומר דימיוני ולא ישים במדינת ישראל) הוא פיקוח של משרד העבודה על מעסיקים ואפשרות להתלונן או להתריע על עוולות במקום שייוחד לשם כך בלי יותר מידי ביורוקרטיה. לצערי נשים (וגברים) שמודעים לזכויות שלהם מעזים להתלונן רק לאחר שהם מפוטרים או מתפטרים. אז הם פונים לבית דין לעבודה ודורשים לקבל רטרואקטיבית את כל מה שנגזל מהם.

בחזרה למעלה