למה לשבור את הלב לפני המבחן בלשון?

אמא יודעת ששום דבר לא ינחם אותה ולמה לפני שהבגרויות מסתיימות?

05/07/2012
אורית ב קבלו עדכונים מאורית ב
  • RSS
» לב שבור בזמן הבגרויות צילום: Thinkstock

"את לא מבינה אותי בכלל", היא צועקת כלפי, ויותר מזעם אני שומעת בקולה חוסר אונים, תחינה לא מודעת ליד שתושט אליה ותחבק. "אף אחד לא מבין אותי בבית הזה", היא אומרת שוב, חוזרת על אותה המנטרה כבר שלושה שבועות. שלושה שבועות ארוכים של בכי, לילות בלי שינה, הסתגרות בחדר ושיחות ליליות עם החברות.

"את לא מבינה אותי בכלל", זה היה הדבר הראשון שאמרה אחרי שהצלחתי להוציא ממנה מה פשר הבכי הזה, יום לפני הבגרות בלשון. היא סיפרה שהם נפרדו, היא ועידו. עידוקי, ככה אנחנו קוראים לו בבית. חמישה חודשים שהם ביחד, הבכורה שבבנותי (שנייה מתוך ארבעה), והחבר הזה, המתוק, שעכשיו אני מוכנה לחנוק במו ידי. מסתבר שהוא חשב שהוא צריך קצת להתאוורר, הרגיש שלא נשאר לו מספיק זמן לדברים האחרים, ועכשיו תיכף קיץ, והוא נוסע, ויש ים וגלשן וחברים. בקיצור, הרגיש לו קצת צפוף מדי, לעידוקי, אני יכולה להבין, בגילו – אבל למה לעזאזל יום לפני בגרות? אי אפשר היה לחכות לאחרי המבחנים לפני שאתה מרסק לילדה שלי את הלב?

ליטפתי, חיבקתי ובכיתי איתה

"את לא מבינה כלום", היא שאגה עלי כשניסיתי לנחם אותה בכל דרך. הייתי אמפתית, בחיי שהייתי. ישבתי איתה וליטפתי את התלתלים הארוכים הזהובים האלה, את הכתף השזופה והזרועות הדקיקות שלה. כמה את יפה, חשבתי בלב, אין לך מושג כמה לבבות עוד תשברי בעצמך. אבל לא אמרתי דבר מכל אלה, רק ליטפתי וחיבקתי ובכיתי איתה.

"את לא מבינה אותי בכלל", היא חזרה כשניסיתי להציע פתרונות, כשאמרתי בעדינות שזה לא סוף העולם, שעידוקי הוא רק הראשון, ואת עוד תראי כמה הלב הוא שריר גמיש ומתרחב, ולא יעבור זמן רב עד שתתאהבי שוב. שאמנם תמיד זוכרים אהבה ראשונה, אבל כמה נפלא הגילוי שאפשר להתאהב שוב ושוב, ובכל גיל.

"את לא מבינה כלום", היא מילמלה, קולה נסדק, כשסיפרתי לה איך הכרתי את אבא שלה, אהוב לבה (ולבי, עדיין), כמה חודשים אחרי שאיתן הטייס שבר לי את הלב. חשבתי אז שהעתיד נשמט לי מתחת הרגליים. פנטזיית המשפחה והילדים עם איתן היתה כל כך שלמה וברורה, עד שבאמת האמנתי שאין כל סיכוי להתאושש. ואז הגיע אבא שלה, המצחיק והטוב, והפך אותי לאישה מאושרת, לאמא שלה שלא מבינה...

הצלקת שיואב השאיר

"את לא מבינה כלום", היא בטח תאמר אם אספר לה על יואב, החבר הראשון מגיל 15. אבל עליו אני לא מספרת, כדי לא להעצים את הכאב שלה. הוא היה צעיר ממני בכמה חודשים, ונשארנו יחד כמעט שנתיים. כל כך תמימים, בקושי התנשקנו, בעיקר החזקנו ידיים והתלטפנו בהרבה סבלנות ומסירות. אבל היינו מתראים יום יום, עד שגם הוא, כמו כל בני ה-17, נבהל והרגיש חנוק. אני לא מספרת לה על יואב, כי בסתר לבי אני יודעת שלא לגמרי התגברתי עליו, עד היום. עברו שנים, וידעתי עוד אהבות גדולות ומסעירות, אבל בכל פעם ששמו של יואב עולה איפשהו – במפגש עם חברה מהתיכון או בשיחות סלון (הוא פרקליט ידוע למדי) – אני מחסירה פעימה. הצלקת שהוא השאיר בי היא חלק ממני, אי אפשר למחוק אותה.

"את לא מבינה", היא נרדמת סוף סוף, ראשה על הברך שלי, ידי בתוך תלתליה. ההפסקות בין פרצי הבכי מתארכות בימים האחרונים. הבוקר, אחרי שלושה שבועות שבהם סירבה לכל מאכל אהוב בטענה של חוסר תיאבון, יצאה בצרחות גיל מהמקלחת. "יש!, ירדתי קילו וחצי", אמרה וחיבקה אותי כאילו לא היה בכי מעולם. "השתגעת? תיכף לא יישאר ממך כלום, גם ככה את רזה מדי", אמרתי בכעס, אבל בסתר לבי שמחתי לראות אותה שוב מחייכת. "עזבי, אמא, את לא מבינה כלום", היא חייכה, מתרחקת.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה