למה לא אלך לים גם השנה

“בעונת הרחצה לא תראו אותי, בגלל הסבל הזה של המבטים, או הסבל הזה של חוסר-המבטים”, הדרה לוין ארדי מסרבת להסתובב בביקיני מול קהל בוחן ששם את היופי לפני הקול

04/07/2012
הדרה לוין ארדי קבלו עדכונים מהדרה
  • בדואר
  • RSS
» נראית צעירה לגילה? לוין ארדי (צילום: דורון עדות)

עונת המחאה כבר כאן, ואיתה גם עונת הרחצה. בתור אאוטסיידרית סידרתית, אחוות המחאה פסחה עליי. מצפוּן המוני ומאוחד תמיד הבריח אותי אל בדידותי. גם עונת הרחצה הוא מושג קצת זר לירושלמית בעל-כורחה כמוני. הים רחוק. החול מציק. החום גומר. האור מביך. השמש מסוכנת. וההמון אשר על חוף הים, גם בלי המצפוּן, מבריח אותי אל בדידותי. אני אישה בורחת ממחאה, כי רק נגד עצמי למחות ידעתי, וגם בעונת הרחצה לא תראו אותי, בגלל הסבל הזה של המבטים, או הסבל הזה של חוסר-המבטים. אבל משנפלה בידי הזדמנות, לתפוס איזו מחאה פורטא על עונת הרחצה, אפתח בגילוי קורבנֲי נאות, רק כדי לגמור פעם אחת ולתמיד עם השטות המביכה הזאת:

ככל הזכור לי, כבר בכיתה א’  זיהיתי את מערך הכוחות בין המינים. זיהיתי זאת בהורינו, במחזרינו, במורינו, בחברינו לכיתה, ואפילו בלהקות הצבאיות בערוץ הראשון. הם תמיד בחרו את היפה מכול, וכל הבנות הסכיתו והפנימו. אחת אפס לטובת הבנים. הייתי תלמידה מצטיינת בתיכון, ולימים באוניברסיטה, ועד היום לא הבנתי אם קיבלתי מילגות הצטיינות בגלל היופי או ההצטיינות. כשאמרו לי שאני חכמה, נעלבתי. וכשאמרו לי שאני יפה, נעלבתי גם. שתיים אפס. לא גדלתי ליד ים, אבל מצפה הימים שלי היה בתור בסופרמרקט, לצד נשים בעיקר. תאורת הניאון, והקירבה היתרה, סיפקו לי מסע מרתק אל נפלאות הגוף המתבלה של העומדות לידי, כסרט אימה, מגיל שלושים עד שמונים. עור הצוואר הצפוד, קווי המתאר המתעווים, העפעפיים הנואשים. גם אני בתור. שלוש אפס. בגיל 28 הפסקתי ללכת עם בגד ים, כדי להקדים רפואה למכת הירכיים. אני שוחה (פעם בשנתיים בערך) בבגד גוף שחור ומלא עד הברך, ובגופייה מליאה. שונאת ספורט, אגב, אפילו לא מנסה. מעולם לא הסתרתי את גילי. רוב חיי עשיתי את זה רק בחושך, ורק בשנים האחרונות גיליתי את האור. הקשה מנשוא. מיותר לציין שאין משפט סר טעם יותר בעיניי מ”את נראית צעירה לגילך”. לא השתכנעתי שכל הזריקות והניתוחים יש בהם ממש. להוריד חמש שנים מהלוּק, בגיל חמישים, זה צחוק מהעבודה. מה, להסתפק ב 45? הרי נכון ל 2011, ועל פי קמפיין אופנה נחשב, 25 זה זקן, לא? אני מניחה שהגיל ירד עוד מאז, והוא יורד והולך בדקות אלה ממש, אז ווי ספיק. ארבע אפס. יכולתי להמשיך, אבל קצרה היריעה. ואם זה נשמע לכם פסיכי, כל החישובים והנקודות האלה, אתם חייבים להאמין לי, אני עוד יצאתי מזה טוב יחסית.

צילום אילוסטרציה: Thinkstock

מרגע שיצאתי אל האור, חשתי במראה האימתנית שהוצבה מולי, ותחת עריצותה, הסמויה והגלויה, הפנמתי את מסריה לכדי אינסטינקט מושכל, המבוסס על נסיון מצטבר, מה להדגיש, מה להצניע. כל אהבת ההורים, עמותות הנשים, החוגים לקראטה, התקינוּת הפוליטית, הבובות הפגומות, וסדנאות ההעצמה, לא שינו את פניה של המציאות הבוטה והבסיסית הזאת, שבה לפני הכול, נתבעת אישה להיות יפה באופן בלתי אפשרי. כן, לפני ה-כ-ו-ל!

וזאת, חרף כל המחאות הפמיניסטיות לאורך הסטוריה ארוכה מאוד. אז נכון, משך הזמן פער המשכורות הצטמצם, האונס יצא מהארון, מרב מיכאלי מדברת ברבים נקבה, ויש טייסת ורבה בישראל. זה לא מעט. אלא שהטרוף מחמיר. שימו לב, הנשים יצאו מהמטבח, אבל בעיקר כדי לארח תוכניות בוקר משמימות, על דיאטות, אופנה, ואנשים טובים בדרך. קונדליסה רייס, מדונה, נורה אפרון, אילנה דיין וגליה נאור בולטות בדיוק בגלל שאינן מעידות על הכלל, והדרך שלהן להצלחתן מלאה בוויתורים מהותיים וכואבים ומאמצים גדולים לאין ערוך על אלה של מקביליהן הגברים. גברים מפחדים להחמיא לנשים במקום העבודה, פן יואשמו באונס, וכדי להפגין קידמה ורגישות, הם נוטים להתהדר באהבת נשים יתרה, כללית וסתומה (“נשים הרבה יותר חכמות מאיתנו, הגברים”). באמת? זה מחקר מדעי כזה? המרוץ להשתלת רקמות תת עוריות ממשיך, חגיגות הבוטוקס פורחות למרות הנזקים הידועים, תעשיית הקרמים השיקרית מגלגלת מיליונים על גב הנואשוּת, ורוב הנשים המבוגרות מוותרות מראש על הרוק-אנד-רול האמיתי של החיים, ומסתפקות בחיקויים, וביופי פנימי. סוזן בויל היתה רק קוריוז. בסופו של יום, כולם רוצים את בר רפאלי, וכדי להסיר ספק, כל הטלביזיות יעדיפו תמיד את יונית לוי על פני קרן נויבך. וכל זאת, בלי לומר מילה על המקום שכל הבנות הולכות אליו אחרי גיל חמישים (אפילו בר רפאלי ויונית לוי).

הפמיניזם נלחם את המלחמות הלא נכונות

כן, היופי. העניין הבורחני, הקטן  הזה. נסיון חיים מגובה במחקרים מדעיים מעידים באופן מובהק על היופי כמרכיב מרכזי בכל החלטה, בכל תחום. מסרים סמויים וגלויים ניתזים מכל עבר. היפה מתוגמלת, גם אם אינה ראויה. והלא-יפה מסורסת גם אם היא ראויה מאוד. והיפה והחכמה לא יודעת אם לבכות או לצחוק.

בעניין הזה, המערכה הפמיניסטית נכשלה, כי נלחמה את המלחמות הלא-נכונות, כי כיוונה את חיציה ליעדים שטחיים, ונלחמה רק על הסימפטומים, ושכחה מהעיקר, ופעמים רבות נעדרה כל חוש הומור, וסתמה פיות באופן מיליטנטי שלא איפשר דיון ענייני, ישיר, גם אם כואב, בנושאים האמיתיים, ויצרה תחושה כאילו כל הגברים רעים מיסודם, וכל הנשים טובות מיסודם, אלא אם יוכח ההפך. התקינות הפוליטית לא שינתה את המציאות. כי הגבר שהטריד אולי חדל להטריד את החוק, ונימוסיו החדשים חוקיים למהדרין, אבל הוא  עדיין יעדיף את היפה מכול על פני הראויה מכול, והוא כבר ימצא את הדרך לעשות זאת באופן חוקי.

בדיוק כמו חוק האנורקסיה שעבר בכנסת שנה שעברה, שהוא מטריד ומסוכן מבחינה בריאותית ומוסרית (יש אנשים רזים ובריאים!), ואף סוטה לחלוטין מהעיקר. המשקל הוא רק משתנה אחד, פסיק קטן, דוגמית שולית מתוך ים של דרישות למראה הנכון, הנתבע, האידאלי, הבלתי מתפשר, ואם השנאה העצמית של האישה לא תצא באנורקסיה, היא תצא במקום אחר. תאמינו לי. אבל קל להניח את המצפון האופנתי, ולברוח לשיח השוליים הזה על החלקת קמטים והצרת הקפים, ולהנציח בינתיים את העריצות נטולת החמלה של משטר היופי הנשי בכל אפיק אפשרי אחר. תארו לכם, בחורה בת חמישים, שכל חייה נדרשה להיות בעיקר גוף ופנים (לפני הקול), ועכשיו היא נתבעת להתעלם מהגוף ומהפנים, ולהפסיק להתעסק בשטויות, ולהישאר רק נפש, חכמה ומוכשרת, שכל יופיה פנימה בלבד. נסו לדמיין את הגירסה הנשית ללונדון וקירשנבאום, או את המקבילה הנשית לארז טל, בת גילו, כמנחת השעשועון הנפוץ במדינה, או את המקבילה לקלינט איסטווד, כמאהבת זקנה ונחשקת. אם מצאתם, הביאוה לפּרַיים. בינתיים, גם השנה לא אלך לים.

>>  בואו להופעה הקרובה של הדרה, לכבוד יום העצמאות האמריקאי וחוק הבריאות החדש של אובמה: הערב, יום רביעי 4.7 בלבונטין 7 בשעה 20:00 בדיוק




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה