למה לא אלך להופעה של ברברה סטרייסנד

"אני לא סובל אותה. לא את הפרסונה התקשורתית שלה, לא את הופעותיה המזדמנות בקומדיות עלגות, אפילו לא את הקול האלוהי שלה", רונן טל מבקש לשבור אקסיומה: לא כל ההומואים משתגעים על ברברה. הייתם מאמינים?

12/03/2013
רונן טל קבלו עדכונים מרונן
  • RSS

אז מה, אתם הולכים להופעה של ברברה סטרייסנד? אני כבר מוותר על המקום שלי בתור לכרטיסים. בהנחה שהיא לא תבטל – ובשנים האחרונות גם יהודים חמים ואוהבי ישראל מבטלים - ההופעה של ברברה סטרייסנד הולכת להיות האירוע המוזיקלי הגדול והמדובר ביותר של הקיץ – להוציא כמובן את האיחוד של כוורת. אחרי הכל, ברברה יש רק אחת.

הרגע הגדול של סטרייסנד היה אי שם במחצית הראשונה של שנות השבעים – עם "פאני גירל" ו"כך היינו" ו"ינטל" ו"כוכב נולד" (כן, הרבה לפני שצביקה הדר התנחל בטלוויזיה שלנו שלושה ימים בשבוע היה פעם סרט כזה). היו לה להיטים, סרטים, מועמדויות לאוסקר, גירושים, התאהבויות. מדי יום עצמאות היא הייתה משגרת ברכה אישית מצולמת לחברתה הטובה, גולדה מאיר. בתחילת שנות השמונים היה לה עוד להיט ענק אחד, " Woman in Love", ואחר כך עוד כמה סרטים שלא הותירו רישום עמוק בתולדות הקולנוע. מאז, פעם בכמה שנים ברברה יוצאת לסיבוב הופעות קצר ומוגבל – מדיסון סקוור גרדן, אצטדיון וומבלי, כאלה – שדרי החדשות עוטים ארשת רצינית ומוקירת תודה כאילו התגלתה תרופה לאיידס, וכל הכרטיסים נחטפים. תוך פחות משעה. ולא, לא תתקיים הופעה נוספת. תגידו תודה לדיווה על מה שבנדיבותה היא מוכנה לתת לכם.

הגילויים שהצטברו במשך השנים על אישיותה הבלתי אפשרית – צעקות על הסט, מריבות עם נערות תסריט, עלבונות לעובדי הקייטרינג – לא ממש פגעו בתדמיתה. כלומר, סטרייסנד לא כל כך אהבה את הפרסומים האלה, והייתה מפרסמת הכחשות מפורטות ומוסיפה איומים בתביעה, אבל לקהל המעריצים הנאמן שלה לא באמת אכפת. כי קהל המעריצים של ברברה מורכב בעיקרו משני מגזרים באוכלוסיה: נשים יהודיות בגיל העמידה שלא ויתרו על החלום חולמות להיות כמוה וגייז בכל הגילאים שסטרייסנד היא התגלמות הפנטזיה הנשית שלהם על הדיווה הגדולה מהחיים, הקפריזית, הרעה.

בתור מי ששייך לקבוצה השנייה הייתי אמור לאהוב את ברברה. אבל האמת היא שאני לא סובל אותה. לא את הפרסונה התקשורתית שלה, לא את הופעותיה המזדמנות בקומדיות עלגות מסוג "פגוש את ההורים", אפילו לא את הקול האלוהי שלה. בעצם, הקול שלה מציק לי במיוחד. אני מזהה את טווח האוקטבות ואת הטכניקה, אבל בעיקר בגבוהים יש אצלה מין גוון קול גס, טורדני, מתאמץ, כמעט מזייף שלא חודר טוב את עור התוף שלי.

במשך השנים זמרות שונות שהוכתרו כיורשות של סטרייסנד מצאו את עצמן נאנסות לדברי בשבחיה. מדונה, סלין דיון, ביונסה – לכולן היא הייתה מודל השראה, כולן נשבעו שמגיל שבע הן חלמו להיות כמוה, כולן הרבה יותר טובות ממנה. אני לא עוין באופן עקרוני פופ בלדות נשי - אני מת על "Daimonds" ויכול ליהנות גם מכריסטינה אגילרה. אבל אני סולד מפולחן האלילים שסטרייסנד טיפחה בכזאת מומחיות ומהנחה האוטומטית שאני, כגבר גיי בגיל המתאים, שותף לו. כי כמו שהבטיח די מזמן גבר גיי אחר - המלכה מתה.

>> לכל הפוסטים של רונן טל




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה