למה כל כך קשה לנו לדבר על מה שעשו לנו?

מדוע נדרש אומץ כדי לשתף במקרה קשה שעברת, גם מבלי לחשוף את זהות הפוגע וגם כאשר מדובר באירוע שאירע מזמן? מה בעצם עוצר אותנו?

09/10/2017
יעל כהן מרדכי קבלו עדכונים מיעל
  • בדואר
  • RSS

בשנים האחרונות אנחנו עדים ועדות לשינוי ממשי במעמד האישה, בזכויות האישה ובכלל בשיח הציבורי והתקשורתי אודות נשים. ואני שואלת את עצמי, כיצד ייתכן שגם היום, נשים רבות חוששות לשתף את מקרי האונס או התקיפה שחוו? אני לא מתכוונת לאומץ הנדרש כדי לגשת להתלונן במשטרה או להתעמת עם מי שאנס אותך, אלא על היכולת פשוט לספר ולשתף אחרים בתקיפה שעברת.

הפוסטים האחרונים של מורן ושל יערה, ששיתפו באופן כן ויוצא דופן את המקרים הפרטיים שלהן, של הטרדה מינית ושל אונס, הביאו אותי לחשוב על האומץ שנדרש מהן כדי לכתוב ולהיחשף כך מול קהל רב כל כך של קוראים ושל קוראות, קרובים ורחוקים, מכרים וזרים. אז מדוע בעצם נדרש אומץ רב כל כך כדי לשתף בדבר רע, מגעיל ונבזי שאדם אחר עשה לך? מדוע נדרש אומץ רק כדי לשתף במקרה שעברת, גם מבלי לחשוף את זהות הפוגע וגם כאשר מדובר באירוע שאירע מזמן?

מורן מישל כתבה על הטרדה מינית שעברה

שאלתי את עצמי האם אני מוכנה לחשוף את הסיפור שלי והאם אני אמיצה מספיק כדי לשתף אותו ומכאן החלו מחשבותיי על הקושי העצום הקיים בשיתוף המקרה, שמצריך כמויות אדירות של אומץ.

לפני הכל, אונס הוא אירוע קשה, טראומטי וכואב. נשים רבות מבקשות להניח לכאב הזה ולהמשיך בחייהן מבלי להיאלץ להתמודד ולחיות עם הכאב אל מולן. משאלת הלב הזו פעמים רבות כמעט בלתי אפשרית. שיתוף המקרה וההתעסקות בו הם חיטוט כואב בפצעים. נדרש אומץ כדי לגעת ולספר את הכאב הכי גדול, גם ממרחק של עשורים.

מעבר לכך, נדרש אומץ כי במידה מסוימת עצם הכתיבה מעוררת שוב את חווית האונס. נשים רבות שחוו אונס התקשו להבין שמדובר באונס והתקשו לקרוא לילד בשמו. לעיתים רק כעבור מספר שנים או בסיוע של אנשי מקצוע אפשר להבין מה בדיוק היה שם. כשרובנו חושבים על ‘אונס’ אנחנו מדמיינים מכות, צעקות, משיכות שיער, התנגדות אלימה ובלגן. אך בפועל מרבית מקרי האונס נראים לגמרי אחרת, פחות הוליוודיים והרבה יותר מציאותיים ושקטים מזה. לעיתים מי שחוותה אונס פחות אלים או הפגינה התנגדות שונה, לא תמיד מבינה שאכן חוותה אונס. כשאישה מדברת או כותבת על האירוע שעברה, היא מתקפת אותו, מכירה בו, מישירה אליו מבט. ולזה נדרש אומץ.

27 שנים אחרי יערה מצאה את המילים

בנוסף, תיאור אונס כולל פרטים אינטימיים מאוד עלינו ועל גופינו. זה נוגע באזורים הכי פרטיים ואישיים שלנו. האנס כבר פרץ למקום האישי הזה ונדרש אומץ כדי לספר ולהפוך לציבורי פרטים כל כך אינטימיים. אף אחת מאיתנו לא רוצה לשמש כחומר צהוב לעיניים הסקרניות של הקוראים או של הצופים.

וכמובן יש את הסוגיה הבוערת של ‘האשמת הקורבן’. נשים רבות, מצליחות, חכמות, מוכשרות, חזקות ועוצמתיות ככל שתהיינה, עדיין חשות במידה מסוימת אשמה לגבי מה שקרה להן. נראה שהחברה ממש מצטיינת בלהחדיר לקורבנות את התחושה הקשה הזו. נשים רבות מדווחות על כך שלצד הידיעה שאינן אשמות, עדיין ישנה תחושה שלא היו מספיק נחרצות, שלא התנגדו, נאבקו או צעקו. מאחר שהאירוע נצרב אצלן ככישלון וכחולשה שלהן. כמקום שבו הן פישלו. נדרש אומץ לשתף ולספר כי הן חשות שהן משתפות ברבים את החולשה הגדולה שלהן.

כדאי לחשוב על האחריות שלנו כאן. על התגובות שלנו למקרים ששומעים עליהם בתקשורת, למשל. אם נערה שומעת את הוריה מגיבים כך “נו, תראה איך היא התלבשה, פלא שנאנסה”, כנראה שתחשוש לספר להם שכשהייתה עם חברותיה בבריכה מישהו ניסה לאנוס אותה.

נדרש אומץ כי החשיפה מביאה איתה תגובות של הסביבה שלנו, הקרובה והרחוקה. קיים חשש מהתגובות האפשריות: שיחטטו, שלא יבינו, שלא יאמינו או שיאשימו. יותר מכך, קיים פחד מאות קין של ‘שרמוטה’, של מישהי שרצתה בזה או הביאה זאת על עצמה. מה שמביא אותי לחשוב על מה קורה לאישה שנמצאת בזוגיות ורוצה לשתף במקרה אונס שעברה? האם היא חושבת פעמיים כי באופן מסוים החשיפה משפיעה גם על בן זוגה? בחברות קדומות ובחברות מסוימות גם בימינו, אישה שנאנסה נחשבת כמעין מוצר פגום. האם משהו מהתפיסה הזו מחלחל גם לנשים בחברה המודרנית בישראל?

אישה שותקת (צילום: שאטרסטוקׂׂׂ)

חווית אונס היא חוויה קשה ואלימה שבה לוקחים ממך את היכולת לשלוט בעצמך, בגופך ובחייך. לעומת זאת, כאשר אישה בוחרת מרצונה החופשי לשתף ולכתוב על מקרה האונס שעברה, יש לה את האפשרות לבחור, לשלוט ולשתף באופן מבוקר את פרטי המקרה. היא בוחרת כיצד, כמה ואיך לספר. כך היא מחזירה במידה מסוימת את השליטה אליה וחווה במידה צנועה, אך אולי מעט מנחמת חווית תיקון. אך מצד שני, בימינו החשיפה לא נגמרת בכתיבה, אלא רק מתחילה שם. התגובות, הלייקים והשיתופים מהווים התמודדות בפני עצמה, שדורשת כמות נכבדת של אומץ. נראה שגם אם יש שליטה על הכתיבה עצמה, הרי שאין שליטה על מה שהקוראים יבחרו לעשות עם שיתוף של מקרה מסוים.

אני מאמינה שתפקידנו בחברה, של כל איש ואישה, הוא לקום בבוקר ולשאול את עצמנו כיצד נקדם היום חברה שבה גברים יחששו יותר לאנוס וקורבנות אונס יחששו פחות לשתף בכך שנאנסו. כי כרגע נראה שמתקיים מצב בלתי נסבל והזוי שבו לכאורה נדרש יותר אומץ בשיתוף העובדה שנאנסת מאשר ביצוע האונס בפועל. את המשוואה המעוותת הזו אנחנו חייבים לשנות

לקריאה נוספת:

מוטרדות מינית שוברות שתיקה

עכשיו את נזכרת?

.

** הכותבת היא יעל כהן מרדכי, יועצת זוגית מוסמכת ומאמנת לזוגיות בריאה, מרצה, כותבת ומנחת סדנאות, בעלת MA מהאוניברסיטה העברית.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה