למה חתמתי על מכתב הקצינות

כי אני גם סגן וגם אמא, כי צריך נשים בשיח הצבאי-ציבורי, כי שקט יושג רק דרך הסכמים, כי כניסת כוחות קרקעיים לעזה לא תפתור את הבעיה. סגן נירי שאול היא אחת מעשרות קצינות שלא מוכנות לשתוק

20/11/2012
נירי שאול קבלו עדכונים מנירי
  • RSS
» חיילת מבצעית וקצינת הדרכה לשעבר. שאול

תשע בערב, ורק עכשיו הבית נהיה שקט. הילדים נרדמו ואני נותרתי לי כאן עם משדרים מיוחדים למיניהם, פרשנים ושדרנים ופאנלים צבאיים ובטחונים ופוליטיים. מאז שהתחיל המבצע הזה ובעיקר אחרי שנפרדתי מהאיש שלי, שגם הוא גויס בצו 8, אני דבוקה לטלוויזיה בכל הזדמנות. יש משהו מרגיע בלדעת מה קורה כל הזמן (האמנם?).

לא קשה להבחין שהרוב המכריע בכל פאנל בערוצים השונים הינו גברי. פרשנים, שדרנים, אנשי מקצוע, אנשי צבא לשעבר ובהווה. לא רואים הרבה נשים באולפנים, ונקודת המבט הנשית חסרה לי מאוד, ולו בגלל שהיא כל כך בולטת בהיעדרה. יכול להיות שאין נשים שיכולות לתרום לדיון? הרי לא חסרות קצינות בכירות לשעבר בצה"ל שוודאי יכולות להאיר מניסיונן והידע הנרחב שצברו במהלך שירותן. בטח יש כמה נשות מודיעין, או מומחיות מדיניות כאלה ואחרות. אולי הן בכלל מעדיפות להישאר מחוץ לתמונה הכל-כך גברית הזאת? אולי לא ניתנה להן הזדמנות?
ככה בלי לשים לב, הגענו למצב שבו אין כמעט נשים בשיח הצבאי-ציבורי. וזו נקודה שחשוב להעלות ולו בכדי לעודד נשים לקחת חלק בשיח הזה.

כשנתבקשתי להצטרף ולחתום על מכתב הקצינות לראש הממשלה, עשיתי את זה ללא היסוס בעיקר משום שהמכתב הזה פונה בדיוק לכל אותם דברים שחשבתי לעצמי עם עצמי ולא אמרתי לאף אחד. אלה הם מסוג הדברים שבתור אישה מרגיש לי פחות נוח לדבר עליהם. קיימת האדרה גברית סביב כל הנושא הזה של מלחמה ומבצעים צבאיים.  בשירות הצבאי שלי הייתי חיילת מבצעית בגבול הצפון וכן קצינת הדרכה ומבצעים באוגדה מרחבית, וברור שהתארים האלה לא הופכים אותי למומחית והיום אני לגמרי רחוקה בעיסוקיי מהתחום הצבאי והמדיני שנות-אור. אבל נניח שהייתי מתקדמת בצה"ל -  יכול להיות שנקודות המבט שלי, בתור אישה, שגם חווה את הבית והילדים בעורף במקביל, יכולות היו לספק עוד זווית מעניינת לדיונים בנושא. בסופו של דבר, השטח מוכיח, שגם אם הייתי נשארת בקבע וממשיכה להתקדם, ספק אם הייתי נחשבת מספיק טובה או מעניינת כדי לתרום לדיון ולשיח המבצעי. וחבל, כי יש הרבה נשים, ששירתו בצה"ל, בתפקידים בכירים וזוטרים, שהייתי שמחה לשמוע אותן בימים אלה.

ולעניין המבצע עצמו, קודם כל, אם להוציא את הגורם האישי, של הדאגה לבעלי והרצון שיחזור הביתה מהר ובלי סיכונים מיותרים, כולנו היינו כאן לפני ארבע שנים. ראינו מה גוררת כניסה של כוחות קרקעיים לעזה וכמה קורבנות היא גובה, משני הצדדים. גם לאחר פעולה קרקעית והפכנו כל אבן באזור עד שנשארו שם רק חורבות – עדיין לא נפתרה הבעיה והנה אנחנו שוב מתמודדים עם אותן התקפות ועדיין לא הושג שקט ממשי לתושבי הדרום.

אז כנראה שאם רוצים להשיג תוצאה אחרת, אולי הפעם צריכים לנסות ולשנות את ההתנהלות ואת הדרך. כמובן קטונתי מלייעץ לרוה"מ או שר הביטחון שלו, ואני סומכת עליהם שיעשו את הנדרש על-מנת להשיג שקט ממשי ויציב מבלי לסכן לשווא את חיילינו. אבל אני לא יכולה שלא לחשוב שאולי כל מפגן הכוח הענק הזה משמש תפקיד במאבקי אגו מיותרים. ובכלל, ההיסטוריה הוכיחה לנו כבר ששקט יציב הושג ברוב המקרים רק דרך הסכמים ברורים של הפסקת אש.

אז הנה, זוהי נקודת מבטי האישית והקטנה, כחלק מפורום קצינות שהתארגן לו על-בסיס ספונטני, כדי להעלות קול נוסף ולגיטימי לשיח המבצעי, ומאז צובר כל הזמן תאוצה ותמיכה ומצטרפות חדשות. מקווה שכל הסיפור הזה יסתיים בהקדם ונחזור לחיות בשקט. כולנו. בכל רחבי המדינה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה