”למה היא לא עפה”: פרק ראשון

ליזי חלפון נולדה בבאר שבע לשמעון הנגר ולמרים עובדת הניקיון. בבגרותה היא מחליטה לאמץ זהות חדשה ונוטשת מאחור את שורשיה. סלונה נותנת לכן במתנה את ספרה של אושרית נברה, וגם הצצה לפרק הראשון

27/10/2015
תרבות קבלו עדכונים מתרבות
  • בדואר
  • RSS

אושרית נברה למה היא לא עפה כריכה ספר

המסדרונות הם קצרים ואינסופיים. אפשר ללכת בהם וללכת, לחלוף על פני דלתות החדרים הכחולות ועל פני עגלה ועליה דלי וסמרטוטים ומטאטא, ועל פני מדפי מתכת ועליהם בקבוקים וקופסאות פלסטיק מלאות כדורים וכוסות שקופות, ועל פני פנים של אנשים בלי פנים וכסאות. והכל נחמץ תחת איזה אור צהוב כזה, שמצהיב את הרצפה הצהובה ואת הקירות הצהובים ואת פניהם הצהובים של האנשים.

מסדרון ועוד מסדרון ועוד מסדרון. כולם מובילים לשומקום ולעוד מסדרון. והכל צהוב.

ועומד איזה אדם בפתח איזה חדר, “תגידי, יש לך כסף קטן? נוסע בקו עשרים ושש לשוק. מחר שבת, אקנה ירקות, פירות, אביא לה ביצים. ירקות, פירות. בקו עשרים ושש עד השוק. מחר שבת. אקנה ירקות, פירות, אביא לה ביצים. יש לך כסף קטן, תגידי? יש לך כסף קטן? נוסע עד השוק. בקו עשרים ושש עד השוק. מחר שבת. אביא לה ביצים.”

הקירות סובבים סביב עצמם. אפשר ללכת בצמוד אל הקיר. יש ההולכים בצמוד אל הקיר, כף ידם מציירת עליו קו אינסופי, מורחת עליו סימנים שקופים של ייאוש שזוהרים בחושך. והם הולכים ומושכים אותם, את הסימנים המושכים אותם, ומושכים ומושכים. עד שידם קרה כל כך וכואבת והם ממשיכים ללכת ולמתוח חמישה קווים של ייאוש, להיצמד אל דבר מה, להשאיר בו משהו. והם הולכים והולכים צמודים אל הקיר הסובב סביב עצמו במסדרונות קצרים ואינסופיים, החולפים על פני דלתות כחולות של חדרים ועגלה עם דלי וסמרטוטים ומטאטא ומדפי מתכת של כדורים. “תגידי, יש לך כסף קטן? נוסע בקו עשרים ושש עד השוק.”

ואפשר גם לרדת או לעלות במדרגות. יש כאלה שיורדים בהן ועולים, עוברים ממסדרון למסדרון תחת האור הזה הצהוב, שמכווץ את הגולגולת ואת העיניים ומטשטש את הרצפה. ודמויות שלולית ירוקות זולגות אנה ואנה, נשפכות ימינה ואז שמאלה. ומישהו עומד עירום על מיטת מתכת, זרועותיו פשוטות לצדדים, והוא שר בקול גדול, “אבינו מלכנו ראה אותנו, אבינו מלכנו ראה אותי, אבינו מלכנו ראה אותנו.”

ואפשר גם לרדת אל החצר, אל מדרכת אבן אפורה המקיפה את כלא המסדרונות הצהובים, ומוקפת ברחבת עפר מאובקת שעצי אקליפטוס ענקיים נעוצים בה, משליכים עלים מאורכים וקשים ויבשים על החול החום. הרבה הולכים שם. מבטם נתון באדמה החשופה או באיזה דבר שאינו או ישנו. “מה השעה? מה השעה? סליחה, מה השעה?”

לפעמים באה איזו רוח ומביאה איתה את הריח שלו ואני מתחילה לבכות. בדרך כלל היא לא באה. בדרך כלל יש כאן רק ריח של שתן או של כלום. “מה השעה? סליחה, מה השעה?” ויש אחת שצועקת, “לא בתחת! די, לא בתחת!” והאחיות מורחות לה שם וזלין או איזה קרם להרגעה. אבל הלילה מגיע והיא שוב עומדת במסדרון בתחתונים מופשלים וצורחת, “זה כואב לי! אחות, זה כואב לי!”

ויש את הדקות האלה שאני יושבת מולו, במרפאה הכהה שלו, שהיא כאילו מעולם אחר. כאילו במעבר הדלת עוברים ליקום נפרד, שאין בו זכר לצהוב ולעלים היבשים ולזמן המרוח ששוכח לעבור. והמבט החום שלו עוטף אותי בשמיכה פרחונית ואני שוכחת את כל הבחוץ הזה ושוקעת לתוך הכיסא. העיניים שלו חמות ויודעות ומגוננות והקול שלו רך. ואני יכולה לשבת מולו חיים שלמים בידיעה ברורה ששום רע לא ייגע בי.

מחוץ למרפאה שלו אני כל היום רק לא יכולה להיות כאן יותר. אני רוצה ללכת. אבל אין לי לאן. אני רוצה ליאיר.

היא הייתה הילדה שגדלה במספרה.

מרים חלפון בת התשע-עשרה מיהרה בכל בוקר לבית הספר היסודי שבו שימשה מנקה. בשעה חמש וחצי בבוקר בדיוק הייתה מתייצבת בשערי הברזל הכחולים של המקום, לבושה שמלת תכלת מגוהצת ומעומלנת, שצווארונה מעוטר ברקמת פרחים לבנים ובצדיה שני כיסים גדולים תפוחי ממחטות ומפתחות וקרם ידיים. סוודר בצבע חרדל מהוה כיסה את שמלתה, מכופתר כפתורי עץ גדולים מצוואר ועד אגן. נעלי ספורט לבנות לרגליה, שחוקות משימוש יתר ומפגעי חומרי הניקוי, ומטפחת ירוקה לראשה.

אם היו אלה ימי חורף, הייתה מתחבאת בתוך מעיל דובון צבאי הגדול עליה בכמה מידות, וגרבוני צמר עבים היו מתגלים בפער שבין הקרסול לברך. חישוקי זהב דקיקים הצטלצלו על ידה הימנית וטבעת דקה הייתה לה על שמאלה, שהייתה מורידה ועונדת פעם אחר פעם, לפני מריחת קרם הידיים ואחריו. ציפורניה הצהבהבות, המעוגלות למשעי, כיתרו את כף ידה הסדוקה, הדקיקה.

השעון צלצל בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר בדיוק. מרים התיישבה במיטתה לדקה קצרה, שלחה רגליה אל נעלי הבית, גלגלה את שערה השחור העבות לתוך סיכת ראש רחבה וקמה לשטוף פנים. לאחר שהתארגנה, הרתיחה בפינג’אן אחד חלב ובשני – קפה שחור עם הל, ונפנתה להעיר את בעלה.

שמעון חלפון היה פועל נגרייה בן עשרים ושתיים. כאשר שב בערב לביתו, היו בגדיו הכחולים הכבדים אפופי אבק, ושכבת נסורת דקיקה כיסתה אותם, את שערו השחור המקורזל ואת גבותיו העבות.

בשנים שעוד יבואו, יתקרבו אליו הילדים ברגע שייכנס הביתה, וזרועות נסורת דקיקות ושקופות יישלחו מבגדיו אל חוטמיהם הקטנים, יעלו בהם שרשרת עיטושים ארוכה. “שמעון, לך תוציא את הבגדים, חראם, תראה איך הם מתעטשים.” ושמעון חלפון יצעד בצעדיו הארוכים אל המקלחת, וכשייצא ממנה, יתפרצו אל המסדרון אדים סמיכים ודוקרניים, מהולים בריח חזק של מנטה.

לעת עתה הוא שב אל הבית הקטן, שולח מבט חטוף אל התינוקת ונבלע בתוך חדר המקלחת הקטן.

“אחחח… יאממא.” הוא התיישב על הכורסה בסלון, שלח רגליו אל הדום עור חום שפינתו הימנית מבקשת להתפקע, הדליק סיגריה וחיכה לכוס הקפה ולעוגיות המעמול שתגיש לו חמותו.

ליזט ועקנין מרחה את התינוקת הבהירה בשכבת ערק דקה, הלבישה אותה בגדי כותנה לבנים ועטפה אותה בשמיכת צמר ירקרקה אשר פסים ורודים מתוחים בשוליה. “יא אללה, כיפאש ז’באתי אלנה האד אל בנתשהבה, פחל אלברקה. איך יצאה לנו כל כך לבנה, הילדה. לבנה כמו ברבור.” היא הידקה את מעטפת השמיכה על הגוף הזעיר והושיטה אותה לבתה, “קחי, יא בינתי, תחזיקי אותה על הבטן ותדפקי לה על הגב.” ומרים חלפון אספה אליה את התינוקת בידיים מהוססות, הניחה אותה כשבטנה על ברכיה, וטפחה טפיחות אחידות על גבה. “יותר לאט, מה יש לך? זה לא שטיח!” מרים גייסה את כל העדינות שבה וטפחה לאט יותר על גבה של התינוקת המתפתלת ומצווחת. “זה לא עוזר, אמא, בואי קחי אותה.” ומשזו לא הגיעה, הניחה אותה מרים בעריסה הנתונה ליד תנור הנפט, דחפה מוצץ גומי חום אל פיה והתחננה, “די כבר, ליזי, תשני כבר. לכי לישון, ילדה. לכי כבר לישון.”

 אושרית נברה. צילום: מתוך פייסבוק

בכל בוקר, בשעה חמש ורבע בדיוק, יצאו מרים ושמעון חלפון יחד מפתח הבית הקטן, צועדים בדממה על שביל העשב, נפרדים בצאתם את השער הישן, זו לימין וזה לשמאל. מאותו פתח השער אפשר היה לשמוע את קרקוש הסירים במטבח תחת ידיה הכבדות של ליזט ועקנין ואחר כך את בכי התינוקת.

“כמה רעש היא עושה, זאתי!” סמי ועקנין התרומם בקושי מהמיטה החורקת הניצבת במסדרון הבית והילך חצי ישן לעבר האמבטיה. כמה דקות מאוחר יותר, אחרי מקלחת ותגלחת, עמד במכנסי ג’ינס פדלפון וחולצת כפתורים ססגונית בפתח המטבח והביט על אמו ועל התינוקת בחיוך. “עוד פעם לא ישנה זאתי. הא, אמא?” ליזט טלטלה ביד רכה את הילדה מעלה ומטה, תוך שהיא צולעת לאורכו של המטבח, הלוך ושוב. “מסכנה, סמי, היא לא אשמה. יש לה גזים.”

בסביבות השעה תשע וחצי היו מתחילות להגיע הקליינטיות.

“סמי, אני שמה לך אותה כאן, תשמור אותה טוב, שמעת?” וליזט ועקנין נמוכת הקומה, שרגליה קצרות ועבות ועל כרסה העגולה נקשר סינר ארוך שהסתיים כמעט באורך שמלתה, יצאה מהבית. היא דידתה באטיות אל עבר תחנת האוטובוס ומשם – אל בית החולים שבו עבדה כמחלקת תה וכמנקה. סמי הדליק את הפטיפון והגביר את עוצמתו. צלילי דיסקו קופצניים התפזרו בחלל החדר. סמי אחז בידו האחת מספריים ובשניה – מסרק דק וסמיך, והחל לפזז. “בואי שבי את כאן,” הוא פנה אל אחת הבנות שהמתינה לו כשמגבת פרחונית כרוכה סביב ראשה. “את תיכנסי לחפוף עוד מעט,” אמר לאחרת, “בינתיים – שימי עין על התינוקת, כפרה, אם היא בוכה אז תחליפי לה, או תתני לה בקבוק.”

וכך היא גדלה במשך שלוש וחצי שנים. בין קולות הדיסקו והרעש הצורם של מייבש השיער, אפופה ניחוחות נעימים של שמפו וריחות חריפים של אמוניה. גדלה על ברכיהן של עשרות נשים ששערן עטוף במגבת או מרוח בצבע או מגולגל בתוך רולים או נחפף או מסורק. אוזניה הקטנות שמעו קולות צחוק ובכי וסודות כמוסים. היא למדה לשבת וללכת ולשיר ולרקוד, לשמחתן של הקליינטיות. והן היו מערסלות אותה בזרועותיהן כשהייתה עייפה ומרקידות אותה כשהייתה שמחה, ומלטפות אותה כשבכתה, ומאפרות אותה ומסרקות אותה ומותירות סימני ליפסטיק על לחייה.

פעם ניסתה לחשב כמה ידיים החזיקו אותה. אם היו לו, נניח, ארבע קליינטיות בשעה, תשע שעות ביום, ששה ימים בשבוע, זה יוצא שהחזיקו אותה מאתיים ושש-עשרה נשים בשבוע. אבל חלקן היו הרי באות יותר מפעם אחת בשבוע, אז לא היו אלה ידיים שונות, אלא לפעמים אותו זוג ידיים כמה פעמים בשבוע. אז נניח שכל אחת מהן הגיעה פעמיים בשבוע, רק לשם החישוב, אז מספר זוגות הידיים שהחזיקו אותה מסתכם במאה ושמונה. אם נוסיף גם את סמי, שהיה מרים אותה מהעריסה כדי להעביר אותה לאחת הבנות, ואת אמא שלה ואת אבא שלה ואת סבתא שלה, מגיעים למאה ואחת-עשרה זוגות ידיים בשבוע בסך הכל. וזה בלי שכנות או חברות של אמא שלה או של סבתא שלה, ובלי דודים ודודות. החישובים האלה העציבו ובידרו אותה לסירוגין. בסוף, מפאת התשישות שהייתה אוחזת בה עם תום החישוב, החליטה להחליט שבעצם היא גידלה את עצמה בעצמה. הכי טוב ככה.

את המסרק הדקיק נהג סמי לתקוע בכיס האחורי של מכנסיו, בצד ימין. אל הכיס השמאלי נדחסו שטרות הכסף המקופלים, אשר פעם בכמה זמן היה מוציא, מיישר ומניח זה על זה בצורה מסודרת. לאחר שנתיישרו בידו, היה מקפל את הערימה בדיוק במרכזה ודוחף בחזרה אל הכיס. פעם ביום נהג לשלוח את אחת הבנות לקנות לו חפיסת סיגריות, ופעם ביום יצא להתאוורר בחוץ ולקנות לעצמו סנדוויץ במכולת הקטנה של הגרוזיני במרכז המסחרי. לפעמים היה נעלם לפרק זמן ממושך מדי, מותיר אחריו בחדר המספרה הדחוס נשים ישובות על כסאות עור וראשיהן נתונים בתוך קליפות ביצה שקופות ענקיות, המפזרות חום נעים. מי שלא ישבה מתחת לקליפת הביצה, הייתה מרוחה בצבע שריחו חריף או ממתינה על הספה השחורה כששערה מגולגל ועטוף במגבת. “לאן הוא נעלם עכשיו, זה?”

וליז ישבה וצפתה בהן מדליקות סיגריה באצבעות אדומות ציפורניים, מורחות שכבת ליפסטיק אדומה על שפתיים משורבבות, לועסות מסטיק, מעלעלות בדפי מגזין, מסירות לק עם אציטון שריחו עוקצני, מורחות לק חדש בדקדקנות, שכבה ועוד שכבה.

היא צפתה בהן והקשיבה. קולות רועדים סיפרו בשקט על בחור שעזב. קולות נרגשים סיפרו בלחש על רומן מתלהט. קולות מרוצים סיפרו על ההיא ששמנה או על זו שפוטרה מעבודתה. קולות ברורים הסבירו איך מכינים אוכל. קולות חזקים דיברו על ראש הממשלה. והיא הקשיבה. וגם למה שלא נאמר. הקשיבה לכף ידו של סמי מלטפת ישבן מאחורי דלפק הקפה שעליו עמדה מכונת הכסף. לבחורה מוחה דמעה שנקוותה במסגרת משקפי השמש. לידו של סמי הנדחפת בהיחבא אל מכנסיו ומסדרת בקדמתם איזה דבר מה. ליד אישה נכנסת אל חזייתה ודוחפת שד כלפי מעלה ומסדרת אותו דרך חריץ החולצה. לשפתיים לוחשות דבר מה על אזנו של סמי, נוגעות בה בקצותיהן, ואחר – לידו של סמי הנשלחת אל מתחת לחולצת טריקו וקול אישה צוחקת.

היא הקשיבה לידיו של סמי, המסדרות שיער אדמוני לאחר חפיפתו ומלטפות עורף רטוב של אישה מחויכת. למברשת השיער המחליקה על ראש מתולתל. לרצועות נייר האלומיניום מתקשקשות ומבהיקות, מחזירות הבהובים של אור הפלורסנט מתוך רעמת שיער צהובה. והיא הקשיבה.

לפעמים הייתה מגיעה ליזט ומדדה אל תוך החדר הדחוס, ושואלת את זו מה שלומה ואת ההיא איך היא מרגישה ואיך מרגישה האמא שלה. וכולן היו קמות לנשק את ליזט ועל פי רוב היו שואלות אם לא קשה לה ככה, עם הילדה. ליזט הייתה נושאת מבטה אל נקודה נעלמת בתקרה ומכוונת אליה כפות ידיה ואומרת, “ישתבח שמו, ייתן כוח.” אחר כך הייתה שואלת, “את באה לאכול, יא ליזי?” או “רוצה כוס תה, יא ליזי?” או “בואי נלך לנוח, יא ליזי?” והילדה הייתה טומנת כפה הקטנה בזו הגדולה של סבתה, מנופפת לשלום לקליינטיות, מחבקת את רגלו של סמי שהיה מעביר יד על ראשה ופורע את שערה, ויוצאת מחדר המספרה.

במסדרונות אין בוקר ואין לילה. המסדרונות הם ללא זמן ומקום. הם בולעים אותך בצהיבותם ומשכיחים ממך את העובדה שיש בחוץ עולם, שעכשיו ראשית היום. רק ריח הביצים והלחם של ארוחת הבוקר המוגשת על מגשי פלסטיק אפורים, וריחה החריף של האקונומיקה הנשפכת בחדרים, מסגירים את הבוקר במסדרונות. וכשהם נעלמים, נעלם משם סימן הזמן והכל שב להיות זמן מסדרון בולעני וחסר תקווה.

אני לא רוצה לצאת לשם. מעדיפה להישאר בחדר, לעמוד מול החלון. לפעמים אני מביטה דרכו, מדמיינת את צמרת השקמה. לפעמים את עץ השסק. לפעמים הצהוב משתלט לי על הראש ואני יכולה רק להביט החוצה. “קדימה, כולם לצאת, תנו לנקות כאן. ליז, תיכנסי להתקלח. בעשר ייקחו אותך למרפאה של פרופסור וייס.” מסדרון. “תגידי, יש לך כסף קטן?”

היא חיכתה ליום שלישי. אפילו כשעוד לא ידעה מה זה יום שלישי. אפילו כשעוד לא ידעה שהיא מחכה. בימי שלישי בצהריים הגיעו אל הבית הקטן ניסו ושלמה ומזל, והבית נמלא ריחות של קוסקוס ודגים וסוכריות וקפה עם הל, וקולות המספרה התחלפו בשקשוק הסכינים והמזלגות ובצהלות הילדים. ובסיפורים חדשים.

ראשון הגיע ניסו, מניח על השידה הנמוכה אשר ליד דלת הכניסה את כפפות הבד העבות שלו ואת צרור המפתחות הכבד, נכנס לרחוץ פנים וידיים ומתיישב במטבח. “בואי, ליזי, בואי תני נשיקה, תראי מה הבאתי לך הפתעה.” ליזט הגישה לו את הקפה הבחוש בפינג’אן אלומיניום עם ידית שחורה וארוכה, ולידו כוס זכוכית קטנה וצלוחית של עוגיות מעמול במילוי תמרים מפודרות בסוכר דקיק.

מפיו של ניסו היו נכנסים אל הבית סיפורים צבעוניים. על מרסל מהמסעדה הפינתית וסירי הקובה שלה, שהיו מתבשלים על פתיליות במטבח הקטן, וכשהיו מוכנים הוגשו אל השולחנות בלוויית סלט ירקות קצוץ, פלחי בצל וזיתים. סיפורים על רחל האלמנה, שפעם גרה בצריף לידם ועכשיו מתגוררת בדירת שיכון רחבת ידיים עם חמישה חדרים ושתי מרפסות גדולות, ובכל חדר מיטה וארון ושטיח פרסי אורגינל, אפילו שאין אף אחד שגר איתה. “השאיר אותה מסודרת עם הפנסיה של העירייה. גם טסה לאירופה כבר פעמיים ומתלבשת כמו אריסטוקרטית, וכמעט לא מבשלת. כמעט בכלל לא. אולי פעם בחודשיים הולך לה בלון אחד קטן של גז. מעניין, לא באים אליה הילדים לאכול? בטח לוקחת את כולם למסעדות מפוארות בתל אביב, למה שתבשל עם כל הכסף הזה.” סיפורים על מאפיית הפיתות של אסולין, שלא למד לא למד, לא יודע לכתוב אות אחת, אבל עושה מהפיתות כסף כמו זבל. סיפורים על הישיבה של הרב אבוחצירה, בה כולם לומדים ברצינות ולא מרימים את הראש מהספר וכל התלמידים הכי גדולים במדינה יצאו ממנה. ובכל יום מוגשים שם אורז ותבשיל בשר, לא עופות ולא בטיח, בשר אורגינל. “מה רע להם? יושבים ולומדים ואוכלים בשר, לא כמוני – סוחבים בלונים של גז על הגב מהבוקר עד הערב.” וליזט הקשיבה לסיפוריו תוך שהיא קוצצת ומערבבת ומטגנת ומתבלת וטועמת ומשפרת את התיבול, עד שכל הסירים התרצו תחת ידיה וכל הריחות היו מושלמים, והיא התיישבה לידו. “אחח… לא נורא, יא איבני, שנהיה בריאים ונעבוד. העיקר שיש פרנסה. העיקר שיש לך אוכל לשים על השולחן לילדים.”

אחרי ניסו הגיעה אל הבית הקטן מזל, ובעקבותיה אבי, טירן וגולן. כשעמדה על סף הדלת, היו מקדימים את כניסתה אל הבית ריחות של סבון ובושם וקרם ידיים. כשהיו הריחות מגיעים אל המסדרון, היו שלושת הבנים כבר מתרוצצים בחצר הקטנה ורק אז הייתה נראית מזל בפתח המטבח. שערה אסוף, מטפחת קשורה לצווארה, לבושה בשמלה צמודה או בחולצה וחצאית שהיו נצמדות אל חזה ואל ירכיה, היא פסעה בנקישת עקבים אל המטבח. “תשחקו גם עם ליזי!” ושלושת הבנים חגו במהירות סביב הילדה הקטנה, צוחקים וצועקים. והיא הביטה בהם מחייכת, איך הם מסתחררים סביבה עד שפניהם מתאחדים והם הופכים מולה לסחרחרת מרובת ראשים ועיניים, ואז הצטרפה אליהם לריצתם הפרועה. “מה קורה, ניסו?” בריטואל קבוע התיישבה מזל בראש השולחן והציתה סיגריה דקיקה וארוכה. ליזט אמרה שהקפה מוכן ומזל ענתה ששתתה הרגע במכון. מזל הביאה איתה סיפורים דקיקים, מצויצים, על השכנה של ניסו שמגיעה קבוע פעמיים בשבוע לסדר ציפורניים, על האמא של סמדר מהבית מרקחת שבאה בכל יום ראשון לסדר גבות ולהוריד שפם, על המורה שולה שחלתה במחלה הקשה, על איריס מהפרפומריה שעומדת להתגרש, על האחיות התאומות האלה ממול הירקן, אחת מורה והשנייה גננת. על פרידות ועל חתונות ועל חדרי המיטות ועל היריונות ולידות ועל אהבות ואכזבות.

באחת וחצי היו מגיעים אל הבית ליזה ואבירם, משליכים את תיקי בית הספר שלהם ליד הדלת ורצים אל החצר. “בואו תגידו שלום כמו בני אדם! ותשטפו ידיים! ותשמרו על הברבור הקטנה!” “עזוב את הילדים שלך, ניסו, שמחים לראות את הבני דודים שלהם. ילדים. שיילכו לשחק עוד קצת עד ששלמה יגיע.”

לקראת השעה שתיים היה מגיע שלמה ומחנה את האוטובוס הריק מול הבית הקטן. “יאללה, אמא, אני באמצע משמרת. מת מרעב. ילדים, לכו למספרה תקראו לסמי ונשב.”

על השולחן הארוך הושמה מפה אדומה ועליה צלחות לבנות וכוסות שקופות וגבוהות מעוטרות ציורי ציפורים. במרכז השולחן הניחה ליזט מגש גדול עם תבשיל דגים אדום בניחוח שום ועגבניות, קערת קוסקוס מהבילה, קערת מרק ירקות מדיפה ריח קינמון ועשבי תיבול, מגש תפוחי אדמה בפפריקה ומגש עופות. בטור מקביל לאלה הניחה צלוחיות קטנות עם פרוסות צנוניות ומלפפונים חמוצים וסלט אדום חריף ופלחי בצל ועיסת חומוס וזיתים ירוקים מרירים. קנקן לימונדה חמוצה וקנקן מים עמדו בראש השולחן, ולידם כיכר לחם לבן שלמה. ממקום מושבה ראתה ליז איך ציפורי הכוסות חגות מעל מגשי האוכל, בינות לעננים בריח קינמון ופטרוזיליה ודג. “יאללה, ילדים, לאכול יפה ולא למלא את הרצפה בקוסקוס, כן? בואי, ליזי, אני אפרק לך את העוף, שיהיה לך נוח לאכול. סמי, תמזוג מים לילדה. מה לשים לך עוד בצלחת, כפרה של דודה?”

***

רוצה לקרוא את ההמשך?

מלאי את הפרטים בטופס המצורף ואולי תקבלי עותק מהספר “למה היא לא עפה” עד הבית

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה