למה אני מתפשטת בטלוויזיה

"שואלים אותי איך אני 'אמיצה' מספיק לחשוף את הגוף שלי על המסך. המסר המובלע כאן הוא בהחלט איך אני אמיצה מספיק לחשוף את הגוף הלא מושלם שלי". לנה דנהאם ("בנות") מוציאה ספר חדש, וסלונה מחלקת עותקים

29/10/2014
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS

בפרק הראשון בסדרה “בנות”, דמותה של לנה דנהאם, הכוכבת והיוצרת, מכריזה להוריה כי היא כותבת ספר וחושבת שהיא “הקול של הדור שלי. או קול כלשהוא, של דור כלשהוא”. בקרוב הסדרה חוזרת לעונה רביעית ואותה אוטוביוגרפיה מסתורית עדיין לא יצאה לאור – אך קריאה ב”לא כזאת: שיעורים שלמדתי כאישה צעירה”, שיוצא כעת בעולם האמיתי, הוא הזדמנות לראות על מה בוססה האמירה היומרנית והשובבה הזו.

לנה דנהאם רק בת 28 וכבר מתעדת את חייה בסגנון הייחודי שלה, מלא הסתירות. היא בו זמנית דעתנית ומבולבלת, חמה ומנוכרת, חושנית ומגושמת, היפסטרית חדשנית עם נפש של יהודייה זקנה ממיאמי. התוצאה היא רצף תודעה מלא צבע והומור, ששואב מתוך עולם תרבותי עשיר שאת חלקו קשה להבין בלי המטען האמריקאי של ילידת שנות ה-80 בניו יורק – אבל גם אז, יש בו יכולת לגרום להתמכרות. יעל אכמון תרגמה את הספר שיוצא בהוצאת כנרת זמורה ביתן, הנה חלק בלעדי מתוכו, והצעה מיוחדת לגולשות סלונה.

(הדס בשן)

***

ב־2010 זכיתי בהזדמנות ליצור תוכנית טלוויזיה. הרשת אמרה לי שהם רוצים לראות את קבוצת הגיל שלי, את הדברים שמעסיקים את החברים ואת האויבים שלי, ובפרטים גרפיים — ולא נראה שהם משקרים. אם בכוונתי לכתוב בכנות על החיים של אנשים בני עשרים ומשהו, סקס הוא נושא שאהיה חייבת להתייחס אליו ישירות, והסקס בטלוויזיה ובסרטים תמיד הרגיז אותי. כל דבר שצפיתי בו כילדה, מ"בוורלי הילס" ועד "הגשרים של מחוז מדיסון", נטע בי את האמונה שסקס הוא אירוע מביך בתאורה חמימה, שבמסגרתו שני לוזרים עם עור חלק ומבט מאוהב בעיניים מגיעים לאורגזמה יחד בכך שהם מתנשפים זה בפניו של זה. בפעם הראשונה שהתפשטתי עם גבר, עד כמה שזה היה גרוטסקי, נמלאתי הקלה עמוקה מכך שהוא לא שואף עמוקות את הניחוח הטבעי שלי או מחליק בידיו על הטורסו שלי לצלילי כריס אייזק.

מלבד העובדה שדימויי הסקס האלה דוחים, הם גם עלולים להיות הרסניים. בין סרטי פורנו לסרטים של אנג'לינה ג'ולי, מכניסים

לנו לראש בקול רם וברור שאנחנו עושים הכול לא נכון. המצעים שלנו לא נכונים. המהלכים שלנו לא נכונים. הגופים שלנו לא נכונים.

אז כשהוצעה לי הזדמנות ליצור את התוכנית, המשכתי לעשות את מה שעשיתי כבר חמש שנים בהפקות הרבה יותר "עצמאיות": התפשטתי והלכתי על זה.

hanacar2910

זה תמיד מסקרן אנשים, אז אני אספר לכם איך ההרגשה לשכב במיטה בחדר מלא צופים ולדמות משגל עם מישהו שאולי את מכירה ואולי לא. שחקנים מקצועיים עונים תמיד תשובות קבועות כגון "זאת פשוט עבודה, זה כל כך מכני", או, "היה כיף לעבוד איתו, הרגשתי שהוא ממש כמו אחי", אבל כיוון שמעולם לא האשימו אותי בכך שאני מקצוענית, או שחקנית — אני אענה בכנות.

זה חתיכת קטע מוזר. כן, זאת פשוט עבודה, אבל רוב העבודות לא כוללות הטחת הווגינה שלך בפין רפוי עטוף בניילון, של בחור שהתחת שלו מכוסה בכמויות אדירות של מייק־אפ כדי להסתיר את הפצעונים. עברתי השפלות מסוגים שונים, למשל להכניס לשותפי לסצנה ברך בביצים, לגלות תחת אורות האולפן העזים שצומחת לי שערה שחורה ועבה מהפטמה, ולמצוא קונדום משומן מהסט תקוע בין לחיי הישבן שלי שבע שעות אחרי שהגעתי הביתה.

קשה לדמיין שבדבר כלשהו שאת עושה בחדר מלא אורות, איטלקים זקנים וכריכי טונה גרועים, יצפו המוני אנשים בטלוויזיה, אז אני לא ממש חושבת על הקהל בזמן סצנות סקס. בימים מסוימים נעים יותר להתפשט מאשר באחרים. (טוב: כשאת קצת שזופה. רע: כשיש לך שלשול.) אבל אני עושה את זה בהוראת הבוסית שלי. והבוסית שלי היא אני. כשאת עירומה, נחמד להיות בשליטה.

ואמא שלי תמיד ידעה את זה, ומכאן מצלמת ה"ניקון" שלה שהורמה גבוה וכוונה היישר אל המראה. היא הרגישה שבכך שהיא מתעדת את גופה, היא משמרת את ההיסטוריה שלה. בצורה יפהפייה. עירומה. לא מושלמת. הניסוי הפרטי שלה פרץ את הדרך לניסוי הפומבי שלי.

עוד שאלה שמרבים לשאול אותי היא איך אני "אמיצה" מספיק לחשוף את הגוף שלי על המסך. המסר המובלע כאן הוא בהחלט איך אני אמיצה מספיק לחשוף את הגוף הלא מושלם שלי, כיוון שקשה לי להאמין שמישהו היה שואל שאלה כזאת את בלייק לייבלי. לעתים קרובות אני נאלצת לשוחח על הגוף שלי עם אנשים זרים, למשל סטודנט האחווה השיכור ברחוב מקדוגל שצעק: "הציצים שלך נראים כמו של אחותי!" התשובה שלי היא: אין אומץ בעשיית דבר שלא מפחיד אותך. היה אמיץ מצדי לצנוח צניחה חופשית. לבקר במושבת מצורעים. לטעון בבית הדין העליון לצדק של ארצות הברית או להיכנס לחדר כושר. להשתתף בסצנות סקס שאני מביימת ולחשוף לרגע את הפטמה הנפוחה המשונה שלי, דברים כאלה לא כלולים בתחום הבעתה שלי.

לפני כמה שנים, אחרי שהקרנתי את Tiny Furniture בפעם הראשונה, עמדתי מחוץ לבית הקולנוע באוסטין ונער ניגש אלי. הוא היה קטנטן. ממש קטנטן. קטנטן מהסוג שבוודאי מקשה עליך מאוד כנער. הוא נראה כמו עכבר צעצוע של חתול פרסי.

"סליחה," הוא אמר בביישנות. "פשוט רציתי שתדעי כמה השפיע עלי לראות אותך חושפת את הגוף שלך ככה. זה גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב לגבי עצמי."

התוצאה הראשונה של זה היתה שדמיינתי אותו עירום, וזה היה מלחיץ. השנייה היתה אסירות תודה גדולה: על הנדיבות שלו בכך שחלק את זה, על היכולת שלי להשפיע על דימוי הגוף של הג'נטלמן הצעיר הזה שבעליל היה מגניב ופתוח (אחרי הכול, הוא הלך לראות סרט פרינג' של בחורה כשהיו לו לימודים למחרת).

"המון תודה." קרנתי כולי. "אתה ממש שווה."

lena4002910

>> רוצה לקרוא עוד? סלונה מחלקת 25 עותקים של “לא כזאת”, לראשונות שימלאו את הטופס ויענו על השאלה:

באיזה רובע של ניו יורק מתרחשת עלילת הסדרה “בנות”?

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה