ליפול לידיו של ד''ר מנגלה

צביה ואחותה התאומה, עמליה, נשלחו אל ד"ר מנגלה בתקופת השואה ושרדו את הזוועות כדי לספר. כיום, אופירה עזריאלי, מקפידה להעביר הלאה את סיפור אמה המצמרר כדי שאיש לא ישכח

24/01/2018
אופירה עזריאלי קבלו עדכונים מאופירה
  • בדואר
  • RSS

מיניתי עצמי לשופר של אלו שקולם נדם או אלו שקולם ידום בקרוב. כיום אני שליחת זיכרון ומתמסרת כל כולי לשימור זיכרון השואה, כי אני חרדה שהדור הבא, כבר לא ידע הרבה על השואה, כאשר העדים כבר לא יהיו בינינו. אני גם פוחדת שיום השואה יהיה יום נוסף בלוח השנה, מבלי שהצעירים ידעו מה עומד מאחוריו. קחו למשל את בני הנעורים כיום ותשאלו אותם מי זה ה״גדליה״ הזה, שיש לכבודו את צום גדליה.

אני בטוחה שאף אחד לא ידע ומזה אני פוחדת, שיבוא יום והילדים כבר לא ידעו מהו יום השואה ולכן הפכתי את זה לשליחות חיי ואני רצה ברחבי הארץ והעולם כדי שלא ישכחו מהי השואה. קוראים לי לדבר על כך בבתי ספר, במכינות קדם צבאיות, בחברות מסחריות, באירגונים ובחוגי בית. אני לא מלמדת היסטוריה, כי את ההיסטוריה אפשר לקרוא בספרים או למצוא באינטרנט. אני מספרת סיפורים קטנים משואה גדולה.

אופירה עזריאלי ואמה צביה אלבום פרטי

אני מספרת סיפורים אותנטיים, של האנשים שהיו שם - המשפחה שלי. אני מספרת, למשל, על אמא שלי והתאומה שלה, עמליה, שהיו תאומות זהות באושוויץ. הן הגיעו עם אמא שלהן לאושוויץ, לאחר שלושה ימים ברכבת, שם עמדו בצפיפות, ללא אוכל, ללא מים, ללא שירותים או אוויר. ואז, כשנפתחה הדלת, אחד הקצינים הנאצים צעק ״צבילינג״, שזה ״תאומים״ בגרמנית.

סבתא שלי, שרה, הפסיקה באותו רגע לנשום, כי היא הבינה גרמנית על בורייה, והבינה שכנראה מסוכן להיות תאומים במקום הזה. ובאותו רגע, באינטואיציה של אמא, היא הפרידה בין התאומות ופקדה עליהם, לעולם לא להיות יחד במקום הזה. היא אמרה להן: ״אם יש תור לאוכל, או לעבודה, את פה ואת שם, אף פעם אל תהיו פה יחד״.

צביה ועמליה אלבום פרטי

את אמא שלהם לקחו לתאי הגזים לאחר שלושה ימים, אבל התאומות היו ממושמעות וזכרו מה שאימן פקדה עליהן וכך בעצם לא נתפסו. כל הזמן הזה, המפלצת ד״ר מנגלה, רק חיפש תאומים, ובמיוחד תאומים זהים, עבור הניסויים האכזריים שהוא עשה שם במעבדתו. אמא שלי, והתאומה שלה, עמליה, בעצם שיחקו ״מחבואים באושוויץ״ והן ניצחו במשחק המחבואים הזה את מלאך המוות.

אמא שלי סיפרה לי, שכשהייתה באושוויץ, חלמה להיות ציפור, כדי שיהיה לה מקור, איתו תוכל ללקט פירורים, כי הייתה כל כך רעבה. היא חלמה שיצמחו לה כנפיים, כדי שתוכל לעוף מהמקום הנורא בו הייתה רעבה, מוכה וקפאה מקור. אחר כל המשיכו התאומות בצעדת המוות, במחנה כפייה ועד שהגיעו לברגן בלזן, שם שקלה כל אחת מהן...20 ק״ג.

עמליה וצביה אלבום פרטי

במפגש איתי, אני מחברת את הקהל לנושא השואה באמצעות סיפורים קצרים ואמיתיים של האנשים שהיו ״שם״. אני מנסה להקליל את נושא השואה, שהוא נושא כבד. מתברר, שאנשים, בכל גיל, מתחברים לסיפורים וזו הדרך שלי. וכיום, לאחר שהפסקתי קריירה מפוארת, עזבתי הכל והפכתי את נושא שימור זיכרון השואה לשליחות חיי. זה בדמי ואני נוסעת ברחבי הארץ והעולם כדי להפיץ את הסיפורים האלה.

אופירה עזריאלי אלבום פרטי

אני מרגישה שזו חובתי, מבחינה ממלכתית. במיוחד בזמן הזה, בו האנטישמיות בעולם הולכת וגוברת ומכחישי השואה הולכים ומתרבים. וכמו שאנשים ברחבי העולם התחברו לסיפור על אנה פראנק ב-45 שפות, כך אני מקווה שגם לסיפורים שלי יתחברו ברחבי העולם: ילד בסין, נערה באוסטרליה וסטודנטית בשבדיה. אני עושה זאת, במטרה שהעולם ידע ויזכור מה קרה בזמן השואה. הרציתי כבר בהולנד, בארה״ב ובפנמה וראיתי כיצד מתרגשים שם מהסיפורים האנושיים שלי.

ובימים אלו, לקראת יום השואה הבינלאומי, אני יוצאת כ״קול קורא״ לשיח ולמעש בעניין השואה לאורך כל השנה, או לפחות להתחיל מיום השואה הבינ״ל, עד יום השואה, ולא להיזכר רק יום אחד בשנה. כמו כן, אני קוראת לבני הדור השני והשלישי לשואה, להמשיך ולספר את סיפור משפחתם, כדי שהנושא לעולם לא יישכח. אני אישית, הבטחתי את זה לאמא שלי, אני חייבת את זה למשפחה שלי, אבל כולנו, חייבים זאת להיסטוריה שלנו.

מצרפת סרטון קצרצר המראה אותי בפעולה:

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה