לימודי השואה: כשהזיכרון הופך לאובססיה

מנת יתר של לימודי שואה עלולה לחזק את הלאומנות במסווה של לאומיות, שבמסגרתה משתמשים בזכרון השואה כדי לטפח צורך בישראל בריונית שדוחקת הצידה כל מי שאחר ושונה

28/08/2014
ח"כ מיכל רוזין קבלו עדכונים מח''כ מיכל
  • RSS

ישראלים במחנה ההשמדה בירקנאו. צילום: רויטרס

השבוע התבשרנו כי משרד החינוך מתכוון בשנה הקרובה  להרחיב את לימודי השואה בבתי הספר, זאת כמה חודשים אחרי שהוחלט שלימודי השואה יהיו חובה לכל הילדים החל בגני הילדים.

ממש באותו היום התפרסמה ידיעה כי קבוצת ח"כים מישראל ביתנו, הליכוד והבית היהודי הגישה הצעת חוק לביטול השפה הערבית כשפה רשמית במדינת ישראל.

הצמידות בין שתי הידיעות האלה אינה מקרית בכלל. זה מה שקורה כשהזיכרון הופך לאובססיה שמשתלטת על כל חלקה טובה בזהות שלנו.

מלחמת העולם השנייה, עליית הנאציזם והשמדת העם היהודי הם ממאורעות ההיסטוריה החשובים ביותר. אין ויכוח על כך שחובה על כל אדם באשר הוא אדם להכיר את הסכנות שבקלות הבלתי נסבלת של שנאת האחר והשמדתו, וטוב שהנושא נלמד לעומק בבתי הספר בארץ.

עם זאת, מנת יתר של לימודי שואה יכולה להיות מסוכנת. היא עלולה לתרום להגברת החרדה הקיומית העמוקה, אותה חרדה שמנווטת הרבה החלטות מדיניות וצבאיות ששאובות מהדוקטרינה הקבועה לפיה העולם כולו נגדנו ואנחנו קורבן נצחי.

מנת יתר של לימודי שואה עלולה לחזק את מוטיב הלאומנות במסווה של לאומיות, שבמסגרתו משתמשים שלא בצדק בזכרון השואה כדי לטפח צורך מדומיין בישראל חזקה ובריונית שדוחקת הצידה כל מי שאחר ושונה.

תודעת קורבנות אינסופית

הניסיון הנאלח למחוק את השפה הערבית ועמה את זכותם של ערביי ישראל לשמר את התרבות, השפה והמאפיינים הייחודיים שלהם הוא רק דוגמה אחת מני רבות למגמה ההולכת ומחמירה בכנסת ובממשלה. מגמה ששורשיה נעוצים בתודעת קורבנות אינסופית שנוח לממשלה לטפח בקרב הציבור, ושנשענת על אתוס שמתחיל להיבנות עוד בשיעור הראשון על השואה בבית הספר היסודי.

יהודה אלקנה, ניצול שואה ואינטלקטואל ישראלי, כתב כי "ההיסטוריה והזיכרון הקיבוצי הם חלק בלתי נפרד מתרבותו של עם, אך אין, ואסור, לתת לעבר שליטה בקביעת עתידה של חברה ובגורלו של עם. עצם קיומה של הדמוקרטיה נתון בסכנה כאשר זיכרון קורבנות העבר משתתף כגורם פעיל בתהליך הדמוקרטי". ואני ממליצה בחום לקרוא את מאמרו המלא.

את לקחי השואה אפשר לקחת לשני כיוונים: האחד יאמר "זה לעולם לא יקרה עוד" והשני "זה לעולם לא יקרה עוד לנו". לצערי, נדמה שהממסד הישראלי מעדיף לטפח את המסר השני. בימים כאלו בהם גילויי הגזענות המדאיגים אינם רק נחלת המיעוט הקיצוני, אלא לחם חוקם של רבים מנבחרי הציבור - עכשיו הזמן לעסוק בישראל 2014. לשאול את עצמנו: האומנם זה האתוס שאנחנו רוצים להוסיף ולטפח אצל ילדינו?

בעיני התשובה היא - לא. ללימודי השואה מקום נכבד גם כיום במערכת החינוך הישראלית, וילדינו, שזוכים לגדול במדינת לאום משלהם, לא צריכים להתחפר עוד יותר בעבר ולגדול בתחושת נרדפות אלא להפך - להפוך לאזרחים גאים וראויים למדינה הזאת.

אנחנו צריכים להשקיע את משאבינו בריפוי הפצעים בחברה הישראלית ובמציאת הגשר בין ערבים ליהודים, מזרחים לאשכנזים, ימנים לשמאלנים. יש לעסוק בהווה, כדי להציל את העתיד שלנו כחברה דמוקרטית ושוויונית.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה