לידות בית: מתוך אחריות

אנחנו לא בוחרות להיות בשוליים. אנחנו בוחרות לבחור. יולדת שבוחרת ללדת בבית שואלת את עצמה שאלות כבדות משקל, כמו למשל: האם אני מבינה מה זה אומר לקחת אחריות?

17/01/2013
משפחה קבלו עדכונים ממשפחה
  • בדואר
  • RSS
» ThinkStock

מאת תמי טסלר, מיילדת בית

אז את מאלה שמסבכות? שאלה אותי הגננת של בתי הצעירה כשסיפרתי לה שילדי לומדים בבית ספר דמוקרטי.

השאלה הביכה אותי. נזכרתי שכשבתי הבכורה עמדה בפני כניסה למערכת החינוך היה לי ברור שמה שחשוב בבית הספר זו הדרך אליו ובחזרה, ואני רוצה שזה יהיה קרוב, קליל, ועם חברותיה מהגן. אבל אחרי שלושה חודשים בכיתה א’, הבנו, שני הוריה, שאין מצב שבתנו תבלה כך את שארית ימיה בבית הספר, גם אם היא עצמה קיבלה עליה את עול המערכת בשמחה.

ולמה אני נזכרת בימים הרחוקים האלו עכשיו? כי שם נטמן הזרע. זרע הבחירה. שם התחלנו את מסע הבחירה שלנו כזוג, כמשפחה. התחלנו לקרוא על חינוך, על שלל הגישות והדרכים, ולבסוף בחרנו בית ספר לפי רוחנו. חשבנו, התלבטנו ובחרנו. משם היה ברור שבצמתים אחרים נרצה לבחור שוב. ברגע שהבנו שהדרך של המשפחה המורחבת שלנו, של חלק מחברינו, היא לא בהכרח הדרך שלנו, היה לנו יותר קל. הבנו שהבחירה אומרת לנו קודם כל – אנחנו לא על אוטומט. אנחנו שואלים שאלות. אנחנו לוקחים אחריות מהרגע שלפני. הרגע של הבדיקה, הרגע של השאלה.

אלף נשים ילדו השנה בבית

היום אני יודעת שהמילים בחירה ואחריות הן חלק משמעותי גם מעולמי המקצועי. כמיילדת בית אני לא הולכת בתלם החרוש היטב אלא מתווה לי תלמים קטנים וחדשים כל הזמן. אלה הם בעצם השבילים שהיו שם מאז ומעולם, אבל היום הדרך הראשית, הדרך החרושה היטב או הסלולה, מסתירה אותם.

לקחת אחריות בתור מיילדת שהחליטה לעבוד מחוץ לבית חולים או בתור יולדת שהחליטה ללדת מחוץ לבית החולים, זה אומר קודם כל לבחור. לבחור משום שאלה הנסיבות: זו לא דרך המלך בישראל. מתוך מאה ושישים אלף יולדות בישראל בשנה האחרונה – כאלף נשים ילדו בבית. מיעוט. הנשים האלה הולכות בשוליים, בדרך צדדית, כי זה מה שמתווה המציאות בישראל.

אנחנו לא בוחרות להיות בשוליים. אנחנו בוחרות לבחור. יולדת שבוחרת ללדת בבית שואלת את עצמה שאלות כבדות משקל: האם אני עושה את מה שאני עושה מתוך ידע? מתוך אמונה? מתוך רצוני? האם אני מבינה מה זה אומר לקחת אחריות?

אני מאמינה בדרך, בתהליך, בחשיבה. נשים רבות יולדות בבית חולים מתוך בחירה. זה לא טוב יותר או רע יותר. זו רק דרך אחת. יש עוד דרכים. מי בוחר בשבילנו? לִבּנו? הורינו? חברינו? השכל שלנו? מעניין להתבונן בזה.

אחריות בתנאים שלי

מאז הייתי ילדה יש לי שיחה פנימית עמוקה עם האחריות. לקח לי הרבה שנים להבין שאני לא אחראית על הכל. כשהגעתי לצד השני של הסיבוב, הבנתי שאני רוצה אחריות בתנאים שלי. לא שיפילו עלי אחריות אלא שאני אקח אותה. בשבילי זה מרגיע. מרגיע אותי לדעת שחשבתי, ניסיתי, התלבטתי ואז בחרתי.

ואם בחרתי “לא נכון”? בעיני המקום שבו מתגלמת האחריות בשיאה הוא המקום שבו “קרה משהו”. לא חיסנתי והילד שלי נדבק במחלה, לא ילדתי בבית חולים והתינוק היה זקוק להחייאה, רשמתי את ילדי לבית ספר פתוח והתברר שבגיל תשע הם עוד לא קוראים, לא נתתי אנטיביוטיקה והיה סיבוך… כאשר אנו בוחרים לקחת אחריות אנחנו שם בטוב וברע. ואנחנו גם זוכרים שלא הכל בידינו. שבשום דרך, גם לא בדרך המלך, אין לנו אפשרות לדעת שמנענו את כל הסיכונים.

אמר לי פעם בן זוג של יולדת שהתלבטה אם ללדת מחוץ לבית חולים: אותי מעניין מבחן התוצאה. ואני שואלת – מהי “התוצאה”? האם אנחנו באמת יודעים “מה התוצאה” כשיולדים בבית חולים? האם אנחנו באמת יודעים, למשל, מה קורה לתינוקות שלנו בעקבות ההפרדה מאמם לאחר הלידה בבית חולים? מהי תוצאה טובה? מהי תוצאה רעה? האם מדובר פה רק על חיים ומוות או שיש תחום אפור רחב מאוד באמצע? מהי מטרתנו בחיים? לחיות? לחיות טוב? לא בטוח שלכולנו תהיינה אותן תשובות.

הבחירה מעלה נושא נוסף שגם עמו אני משוחחת: מהו ידע. מהי ידיעה. על בסיס מה אבחר. כאשר נולדה בתי הבכורה אמרו לי שצריך להשכיב תינוקות על הבטן כי כך למדו ממחקרים ומסטטיסטיקה. כשנולד בני אמרו לי להשכיבו על הגב או על הצד. כשנולדה בתי הצעירה, ההנחיה היתה להשכיב תינוקות על הגב בלבד. המדע הוכיח לנו עם השנים שהוא עצמו משתנה. מה שהיה נכון פעם לא נכון היום. אני שמחה שיש מחקרים, שיש סטטיסטיקה, אבל אני סבורה שאפשר להמליץ, לתת את הידע העדכני, ולתת לאם ולאב את הבחירה לעשות את אשר על לבם בלי לגרום להם להרגיש אשמים או לא צודקים אם בחרו אחרת. מדוע שיולדת תרגיש לא בנוח בבית חולים אם אינה רוצה משככי כאבים? מדוע היא צריכה לקבל את הכותרת “אחת מאלו שמסבכות”?

אז מה אנחנו בעצם רוצות?

אנחנו רוצות שהעולם ומדינת ישראל בפרט יכירו בכך שמותר לנו ללדת מחוץ לבית חולים וזו אופציה טובה ובטוחה. כל שנה יוצאים עוד ועוד מחקרים שמוכיחים שזה כך. אנחנו יודעות שהסטטיסטיקה העולמית לטובתנו ומתישהו זה יחלחל גם לכאן. אנחנו לא משוגעות. אנחנו לא “חסרות אחריות”, אנחנו לא סתם “מסבכות”.

אנחנו כן מאמינות בבחירה. אנחנו כן רוצות לקחת אחריות ולשאת בתוצאות. אמא שמוכנה לעשות מעשה אחר, שונה, בנושא כל כך משמעותי ודרמטי כמו לידה, מעוררת בי כמיילדת הערכה עצומה.

אנחנו יודעות שכוונת משרד הבריאות בישראל טובה. אנחנו יודעות שההגבלות על לידות בית לא באות מתוך רצון להרע. אנחנו יודעות שהרופאים המתנגדים ללידות בית באמת בטוחים שזה מסוכן. אבל אנחנו גם יודעות שיש אפשרויות אחרות. למשל, שבניו-זילנד, ששם 7% מהלידות נעשות מחוץ לבית חולים – במרכזי לידה ובבית – נדרשת כל מיילדת שעובדת בבית חולים להיות נוכחת בעשר לידות בית בשנה כדי לחדש את רשיונה. עצם הנוכחות בלידה פיזיולוגית, לידה בלי התערבות רפואית ובלי מכשירים, ואפילו עצם ההיכרות עם מיילדות ויולדות שבחרו בלידת בית, מראה להן שזו דרך אפשרית וטובה, ומשפיעה גם על עבודתן בבית החולים.

השבילים הצדדיים לא תמיד נראים על ידי ההולכים בדרך המלך, ולעיתים צריך להילחם כדי שיראו גם אותם. אין לנו אינטרס להפוך את הדרך שלנו לדרך הראשית, אבל אנחנו מעוניינות שיהיו דרכים רבות ושונות, ושגם הדרך שלנו תהיה לגיטימית.

אז מה אנחנו רוצות? אנחנו רוצות הכרה בזכויותינו כנשים וכאמהות לבחור, והבנה שאנחנו עושות זאת מתוך אחריות.

תמי טסלר – ילידת 1969, נשואה לעופר, אמא לשירה, אילן ונעמי. מיילדת בית. גרה בבת שלמה. ממקימי עלמא, מכללה לתרבות עברית – ניהלה את מחלקת לימודי החוץ. לאחר הסבה מקצועית עבדה כמדריכת הכנה ללידה אחות טיפת חלב וכמדריכת הנקה . עד הקמת בית יולדות עבדה חמש שנים כמיילדת בבית חולים לניאדו, נתניה. הקימה עם עפרית פק את “בית יולדות” בגדרה , כדי להרחיב את שיח הבחירה בנושא הריון ולידה בישראל.

נשים קוראות ללדת




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה