לחבר את הקצוות בחברה הישראלית

אנו יוצאים נגד ההתבצרות באפל, בשלילי ובהרסני שהפכו לטבע שני, לדבר שבשגרה, כמעט לשפה יומיומית. כמה קל להיות רע. כמה לא מובן מאליו להיות טוב

11/05/2017
ד''ר תמר קטקו קבלו עדכונים מד''ר תמר
  • בדואר
  • RSS

החברה הישראלית שסועה היום יותר מתמיד. קבוצות שלמות בחברה נבדלות זו מזו, לא נפגשות ומכירות זו את זו, ובסופו של דבר מפתחות יחסי ניכור ושנאה זו לזו. קריאות שנשמעו בעת האחרונה כמו “הדתיים הלאומים מסוכנים יותר מחיזבאללה” או “שמאלנים בוגדים” מתדלקות מגמות אלה ומובילות להקצנה ופנטיות. יום העצמאות ה- 69 של מדינת ישראל שצוין לאחרונה הוא הזדמנות טובה לחשבון נפש בנושא.

נהוג לחשוב על החברה הישראלית כ’רב-תרבותית’ וכמקשה צבעונית של עדות ודתות. לאמתו של דבר, המציאות מגלה ריבוי תרבויות כשלכל אחת אמת, משתנה אך מבוצרת, משלה. מצב המנציח דווקא שמירת מרחק והפרדה. כדי לעבור למצב אחר, צריך לאפשר הצטרפויות ולהבטיח מעברים חופשיים ביניהן ואז קיים סיכוי שזרים יהפכו לבני בית.

עשייה חיובית ומרגשת נעשית בכיוון זה בשדות חינוכיים וחברתיים חוצי תרבויות וזהויות, עשייה שחשוב לעודד ולהמשיך לקדם ולהפיץ. מטרתן של יוזמות אלה היא לגלות קצוות של מחשבה, יצירה, למידה, ופעילות ציבורית ולטוות מהן רקמה אנושית ואמיצה של שותפות סינרגטית שהיא בבחינת שלם הגדול מסך-כל חלקיו. זאת מבלי לקבע את השונוּת והאחרוּת ולהנציח בדלנות וניכור, אלא ההיפך: לראות בהן מנוף לטיפוח, פתיחות וקבלה. בספרו ‘אתיקה’ (ספר ב’ פרק ו’) מתייחס אריסטו לאמצע המתבקש משני הקצוות: “מה שהוא אמצעי ביחס אלינו שאינו מופרז ואיננו לקוי בחסר – אמצע זה איננו אחד, ולא אותו דבר לכל בני האדם [...] אותו אמצע הוא הסגולה הטובה, תכונת אופיו של האדם הנבון”. לפיכך חשוב להביא לידי ביטוי מארג של חבלים וקשרים, שלל נקודות אמצע וילקוט עמוס במידות טובות.

יש לעלות על נס את הטוב המשותף, את מה שאפשר, את נקודות ההשקה, את העשייה החינוכית, התרבותית והחברתית היפה והאמיצה שיש להבליט ולדחוף לקדמת הבמה. אנו יוצאים נגד ההתבצרות באפל, בשלילי ובהרסני שהפכו לטבע שני, לדבר שבשגרה, כמעט לשפה יומיומית. שנאה, לרוב שנאת חינם, אינה מובילה לדבר זולת מרירות ושיעבוד לפולחן הרוע. כמה קל להיות רע. כמה לא מובן מאליו להיות טוב. “אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים; וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב” (תהילים, א’). אחיזה נואשת בשימור העוינות והנקמנות כמקור עוצמה ושליטה, אינה אלא מפגן כוח מדומה של פחד ואובדן הדרך. יש להפנות מבט באומץ לב ובנחישות למה שראוי לשבח ולהלל, לומר בקול רם שמותר גם לעסוק ב’טוב’ ולתת לו מקום ונפח בכל תחום אפשרי. מותר לחשוב על תודעת פיוס כמצמיחה חוסן ולא כמנציחה רפיסות. מותר גם לשוב ולהרהר במילה ‘שלום’ כאלטרנטיבה יחידה, קיומית והכרחית לחייו של אדם. כל אדם.

יש לכבות לאלתר את הצתות השנאה, ליבויי העוינות וביטויי התוקפנות המכלים בנו כל חלקה טובה כ”תוכנה להשמדה עצמית”. להעדיף נועם הליכות וכפות ידיים פתוחות, על פני אגרופים קמוצים והתפרצויות של אלימות וגסות רוח; לטפח נאמנות והערכה למורשות ולזהויות עצמיות ולתרגל הקשבה ומתן כבוד לאחרים ולעולמם. אכן, החברה הישראלית מרובת תרבויות, דעות, עמדות ואמונות. אך מי שידו בחינוך יודע למתוח וללפף חבלים בלולאות, בקשירה ובקליעות, מעשה ידי אומן, וללמד גם אחרים לעשות כמותו. מי שנפשו בפדגוגיה יודע להורות את הדרך, גם אם לא הקצרה והנוחה ביותר, לעבר מטרות משותפות. מי שדעתו בהשכלה יודע להפוך כל שיח גזעני, מבדל ולעומתי לשיח פתוח, מאחד ותרבותי, זה, המיוחל לאזרחי ישראל. צריך לחבר את הקצוות.

 ד"ר תמר קטקו (צילום: יחצ)

** הכותבת היא מרצה לפילוסופיה של החינוך וההיסטוריה, ראש תכנית רג”ב למצטיינים ויו”ר הכנס ה- 12 לחינוך מתקדם של מכללת סמינר הקיבוצים, אשר יתקיים ב- 14 במאי 2017 בתיאטרון הבימה בתל אביב ויעסוק בשסעים המעמיקים בחברה הישראלית. פרטים מלאים ותכנתי הכנס בקישור

תכנית כנס חינוך בשטח




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה