לזכור, לא לשכוח ולבחור בחיים

הגעגוע של נטע ביתן כפרי לאחיה אסף, שנהרג בקרב בחברון לפני 15 שנה, לא מרפה אך במקום לשקוע היא הקימה את מיזם "ובחרת בחיים", שיקיים אירוע מרגש שיעסוק בהתמודדות עם השכול

03/04/2018
גוף ונפש קבלו עדכונים מגוף ונפש
  • בדואר
  • RSS

מאת: נטע ביתן כפרי

ב- 27.3.18 אח שלי אסף ביתן, חגג 35 שנה. נסענו לבית העלמין, כתבנו ברכות על בלוני הליום והפרחנו לשמיים ואחר כך נסענו לבית קפה, אכלנו משהו, הפעם לא הזמנו את הקינוח שהוא אהב, כל אחד הזמין משהו אחר. אחד סלט, אחד פסטה, אני רק קפה. משם המשכנו לבית ההורים, ישבנו עוד קצת וחזרנו הביתה. ככה כל שנה, מאז ה-23.1.03, כ"א בשבט תשס"ג , היום שבו אחי אסף ביתן נהרג בקרב בחברון.

זהו חלק קטן מהזיכרון האישי שלי ומשפחתי. בנוסף יש את יום האזכרה ומדי שנה אנחנו הולכים מקטע לזכרו בשביל ישראל. לכל אחד מאיתנו יש תמונות שלו על השידה או על הקיר והלב והגוף, גם בם צרוב זיכרון שצץ בלי קשר לתאריך או ליום מיוחד. פשוט מגיח, מפתיע בלי שום הודעה מוקדמת או התראה מכוונת. ולצד כל אלה מתקיים מדי שנה יום זיכרון לאומי.

מאז 23.1.03 ימי הזיכרון מהווים עבורי רגעי משבר עמוקים ופנימיים שהפגישו אותי לא רק עם כאבי האישי אלא עם משהו גדול ממני. גדול מכאביי ומגעגועיי. משהו שלא  ידעתי עד עתה לכנות בשם.

אסף חייל, אחיה של נטע ביתן כפרי צילום אלבום פרטי

בשנים הראשונות, כל יום זיכרון שכזה הכה בי והרגשתי שאני מתפרקת. נזקקו לי בכל פעם מספר חודשים לאסוף את עצמי מחדש ולחזור לשגרה. בשנים האחרונות, אני כבר לא מתפרקת, אני כועסת. אני כועסת על הפוליטיקה שמעורבת. אני כועסת שכל המסרים מבוססים על שכול, כאב ועצב. שאני לא חשה תקווה ולא אופטימיות לעתידה של החברה.

לפני כשלוש שנים החלטתי לעשות מעשה. זה היה אחרי אחד המפגשים בבית המדרש של קולות. למדנו סיפור של רבי נחמן מברסלב והמנחה שאל "האם יש פה מישהו שמרגיש שהכניסו אותו לסיפור שהוא לא רוצה להיות בו בעל כורחו?" ואני קפצתי ואמרתי "כן" וסיפרתי את סיפורי בימי הזיכרון. הבנתי שיום הזיכרון אינו יום זיכרון אישי אלא ציון יום חברתי.

החלטתי שזה הזמן לעשות מעשה והתחלתי ללמוד ולחקור את משמעות המוות, הזיכרון, הטקס דרך החממה של קולות עד שהתחלתי לגבש דרך – נרטיב, שיש בו כבוד לנופלים, לשכול ולנו כאזרחים – אך שמביא איתו תקווה, אופטימיות, עשייה ואחריות לחברה ערכית וטובה. לא מעט העסיקה אותי השאלה – למה אנחנו, כעם, מצווים בתורה לזכור ולשמור? מה היא חשיבותו של הזיכרון?

הזיכרון מאפשר לנו להנכיח דבר או רגע מהעבר ולהפכו לנוכח. לגרום לרגע שכבר איננו, לשוב ולהיות חלק מהמציאות. כשאנחנו נזכרים במשהו, אנחנו יכולים לחוש כאילו זה קורה עכשיו והוא הופך להיות חלק מהמציאות הרגעית הזו. ברגע הזה, משהו בנו מתעורר. יכול להתגנב חיוך או שתתגנב דמעה. צחוק או עצבות. געגוע או כעס. הגוף והרגשות מגיבים. הזיכרון אינו מבקש התרפקות על נוסטלגיה.

הזיכרון מבקש לעורר בנו כוחות של חיים, של התחדשות, של יצירה, לאחריות ולעשיה. אז מה קרה ליום הזיכרון לחיילי צה"ל? אני אישית לא חוזרת ממנו עם כוחות של חיים והתחדשות. אני כמו שסיפרתי חוזרת ממנו כשבר כלי. נדמה לי שהתשובה נמצאת בכך שהפכנו את יום הזיכרון ליום אבלות. אנחנו מתלכדים סביב העצב והשכול, סביב הגעגוע והכאב.

נטע ביתן כפרי ואחיה אסף צילום: אלבום פרטי

כן, יש להם מקום. מקום גדול וחשוב ולכל אחד מאיתנו, להורה , לאישה ולאיש, ולאחות, לאחיין, לבן ולבת , לחבר ולחברה יש את הדרך לכאוב, לזכור ולהתמודד ומניסיוני זה לא ביום אחד המוקדש לכך, זה מלווה אותך בכל רגע, בכל חג ובכל פינה. אבל יום הזיכרון – הוא יום לאומי. יום שבו אנחנו זוכרים כחברה, לא כאינדיבידואלים ולכן השאלה היא מה תפקידינו כחברה?

יום הזיכרון הלאומי מבקש להפגיש אותנו עם זיכרון שמחייה ומפרה את החיים. יום שמבקש להזכיר לנו את מחוייבותינו כלפי הנופלים מבקש מאיתנו לקחת אחריות על עצמינו – על החיים. על ערכיות החברה ועל איכותה. על זה מבוסס מיזם "ובחרת בחיים" המבקש להפוך את יום הזיכרון למועד, ליום שבו העצירה משגרת החיים, שכבר קורית בלאו הכי, תהווה תשתית לשיח משותף ומסר ברור של ערכים שאנחנו זקוקים להם כחברה טובה ומלוכדת. מתוך ההווי המשותף ביום שכזה, כל אחד ואחת יוכל/תוכל  לקחת איתו/ה תובנה, רעיון או כל דבר מה  ולהטמיעו בחיי היומיום, הן כאדם פרטי והן כחלק מקהילה וחברה.

ובהשראת המשורר ר' יהודה הלוי – יום הזיכרון שמהותו "ובחרת בחיים" הוא יום המבקש שהפרחים יבשילו לפרי.

נטע ביתן כפרי צילום אלבום פרטי

ערב יום הזיכרון 2018

ערב יום הזיכרון ברוח מיזם "ובחרת בחיים" יתקיים השנה במועדון בארבי בתל אביב. מטרת הערב היא לבחון כיצד נצמח מתוך הזיכרון וניצור בעקבותיו חברה טובה יותר. במהלך הערב נכיר נופלים, נשמע על חווית השכול ועל הבחירה בחיים מתוכו, והכל תוך שיתוף הקהל בשיח ושירה. האורח המרכזי יהיה רא"ל (מיל) בוגי יעלון, רמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, אשר שכל את אחיו וחברים רבים במהלך שירותו הצבאי הממושך".

הקהל יקבל הזמנה לכתוב קטעים על זיכרון, חווית שכול או קרב שחוו ולשתף במהלך הערב. הערב יחל בשעה 19:00 בלימוד ושיח שיענה על השאלות – למה לזכור? מה משרת הזיכרון? מה יכול הזיכרון להצמיח בעולם מעבר לגעגוע וכאב? דרך טקסטים מארון הספרים היהודי והישראלי ובהנחיית ליאור טל שדה, סמנכ"ל התוכן של עמותת "קולות".

לאחר הצפירה, תנחה נטע ביתן כפרי, יוזמת המיזם "ובחרת בחיים", שיחה עם משה (בוגי) יעלון ואורנית עופר על מעגלי שכול ועל בחירה בחיים מתוך חווית שכול. יעלון יספר על היותו מפקד שכול, חבר שכול ואח שכול, האם יש הבדל בין שכול לשכול? איך משפיע זיכרון הנופלים על האחריות החברתית והאישית ועל קבלת החלטות ונכיר את חברו, דודיק קימלפלד שנהרג במלחמת ההתשה. עופר ששחזרה את המסע האחרון של ערן אחיה, עם מפקדו וחבריו לצוות תקרין סרטון המתעד את המסע עם השאלות הנוקבות שהיו לה אליהם. אחרי מות אחיה, נפטרו גם הוריה של עופר והיא נשארה רק עם אחותה. היא תנסה לענות על השאלה, איך מנחמים משפחה שכולה ותספר על בחירתה שלה בחיים.

במהלך הערב ישולבו שירים וקטעים מוסיקליים בביצוע גלעד ויטל (מלהקת שוטי הנבואה), להקת התקליטים בהרכב אינסטרומנטלי עם נאור לביא, טל מיכלס, יוגב זורע וליאת גוריש, כולל שיר חדש, שכתב יהורם גלילי, שיושמע לראשונה בערב זה.

 האירוע בחינם אך יש להירשם אליו מראש כאן

** הכותבת, נטע ביתן כפרי, עומדת מאחורי המיזם ובחרה לשתף את סלונה בסיפורה הכואב והמעצים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה