להתלבש לשנת צהריים

הספר החדש של שלי גרוס, ‘החיים ומה שלבשתי’ ניחן באינטליגנציה אסתטית, מקצב מדויק וזווית מרעננת בלי ליפול לקלישאות. קצת כמו חולצת פסים טיפוסית

07/09/2015
עדי זליכוב רלוי קבלו עדכונים מעדי
  • בדואר
  • RSS

אי אפשר לכתוב על ״החיים ומה שלבשתי״ ולהתייחס לליבי גרנות בנאי, האישה שהיית רוצה שתהיה החברה הכי טובה שלך, בלי להתייחס קודם לשלי גרוס.

גרוס, שהתחילה כבלוגרית חדת קולמוס (‘המלבישה’) לפני כשמונה שנים הפכה מהר מאוד לעיתונאית אופנה חרוצה ולאחת מעורכות האופנה הבולטות והמוערכות בארץ.

ממש כמו ליבי גרנות, היא משכילה להבחין באינטיליגנציה אסתטית בין טרנדים חולפים למגמות בעלות השפעה.

גרוס נחשבת, ובצדק, כבעלת קול משפיע ומובחן ומתאפיינת בצניעות מפתיעה, מודעות עצמית כובשת, נונשלאנט כמעט פריזאי ושבט של גרופיות בנות שלושים וצפונה שמחרישות חולצות פסים אינספור, מלקטות סוקולנטים בעציצי בטון וחלומות בהירים על רילוקיישן לברקלי.

כעת, קחו את המלבישה, תוסיפו לה שלוש חברות מתוסרטות היטב (אחת מהן מפליאה לטפל בפציינטים מתוסבכים עם ציטוטים משעשעים מסרטים פופלריים), נמסיס אחת שקל לשנוא, בן זוג שנראה כמו ג׳ון קנדי ג׳וניור ועוד שלל דמויות מגזיניות צבעוניות, קריקטורות מוגחכות המנפצות את הבועה הלכאורה זוהרת של עולם האופנה הישראלי, שהשטיח האדום שלו הוא למעשה דהוי ומוכתם ואשליית הזוהר החיצונית מתנפצת תדיר בהשקות מעייפות של תעשיה קרתנית אך חיננית. התוצאה: ספר מענג ומשעשע.

 לכידה

מבחן הסלט

את השבת האחרונה העברתי לצד עלילותיה הקולחות של עיתונאית האופנה הכובשת וחדת האבחנה ליבי גרנות בעולם האופנה הישראלי. גרוס, שמכירה מבפנים את המערכת, כותבת בחיבה גלויה ומשרטטת בחן את החשודים העיקריים.

למעשה, אפשר לומר שהספרות הישראלית נמנעה עד כה מז׳אנר הצ׳יק-ליט המשובח (למעט אולי עירית לינור המצוינת). דומה שהכתיבה הישראלית מושפעת לא פעם מהאקלים הכבד והדחוס ומתאפיינת במטענים פוליטיים ורגשיים, מהסוג שלא מאפשר קריאה נינוחה של יום שישי בבוקר.

לכאורה מדובר בסוגה ספרותית נמוכה יותר ונטולת יומרות. בפועל, נדרשת יכולת גבוהה מאוד כדי לייצר צ׳יק-ליט איכותי ומרענן מבלי ליפול לקלישאות שטחיות.

כפי שמסעדה טובה נמדדת בסלט החסה שלה (הנה, יצא לי משפט שבטח ליבי גרנות הייתה כותבת באחת הרשימות שלה), גם כאן, אפשר להפעיל את מבחן הסלט. לכאורה פשוט להפליא אבל דורש טכניקה של מקצוענים על מנת להוציא מנה מענגת.

גרוס מיטיבה לשלב רשימות חדות ונהדרות, (נוסח נורה אפרון, האמא הספרותית הרוחנית, ממנה היא שואבת השראה).

מדובר בתובנות קלות לעיכול, מנוסחות היטב, משעשעות (“לא משנה איפה מושיבים אותך, תדאגי שהמקום שלך יהיה ראש השולחן”) אשר לעוקבות המצטיינות אחרי הבלוג עלולות להיות מוכרות בחלקן.

כל פרק מתאפיין בפריט לבוש אייקוני שמלווה אותו, כזה שמגדיר מלתחה אינטליגנטית, ברורה, בוגרת אך, עם זאת, כזה שאפשר “לישון איתו שנת צהריים בכל רגע”. הארון של ליבי מניע את העלילה הקצבית קדימה, אל עבר הגשמת והגדרת חלומות תוך כדי תנועה.

הכתיבה, שזוכה לקווים מגזיניים-בלוגריים שהולמים את הז׳אנר, מדויקת, מפוכחת ומעוררת הזדהות. באופן שמזכיר את הקצביות והחדות של מריאן קיז האירית, גרוס מצליחה להציב במרכז העלילה דמות נשית חיובית עם אויבת מושבעת שכיף לתעב.

ה׳חיים ומה שלבשתי׳ הוא מדויק, פשוט, מוכר ומתאים לך בול לשבת בבוקר – ממש כמו המלתחה של ליבי.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה