להפוך את הסרטן לבדיחה

קירה דורון, אמא צעירה שמתמודדת עם סרטן השד, החליטה להפוך את כל העניין לבדיחה. היא אוהבת משחק, אוהבת פרסום ואוהבת להופיע, מופע סטנד אפ בנושא כבר מתוכנן

08/03/2012
קירה דורון קבלו עדכונים מקירה
  • RSS
» קירה דורון, צילום: חנן רוזנבלט

רוב האנשים שחוטפים מכה רצינית בחייהם, בין אם זו תאונה, מחלה קשה, מפלה או אסון שואלים את עצמם את השאלה "למה אני?" או "למה זה קרה דווקא לי?" הרי לא באמת מגיעים לתשובה לשאלות אלו, אפשר לנסות להעלות כל מיני תיאוריות, ספקולציות, אך שום דבר לא באמת ייתן לנו את התשובה למה זהו גורלנו.

אני יכולה להיכנס פה לשיחה עמוקה לגבי גורל האדם, אך מהו בעצם גורל? והאם אפשר לשנות משהו שממילא אנחנו לא יודעים איך הסוף נכתב? והרי לשנות משהו שאנחנו לא יודעים אם שינינו או לא הכל במוחנו. מזכיר לי מעט את הסרט "דלתות מסתובבות" פסיעה אחת קטנה הייתה יכולה לשנות את חיינו לנצח.

רוב האנשים נכנסים לדיכאון על מר גורלם, לא שהם מבקשים רחמים, הם פשוט לא יודעים איך להסתדר עם השינויים שהתחוללו בחייהם. אחרי תאונת הדרכים שקעתי אל תוך הדכדוך, חודשיים בכיתי ושאלתי "למה לי?", הייתי רק בת 19, רקדתי, בדיוק הסוכנת פרי כפרי החתימה אותי, הופעתי על גלויות ועמודים של מגזינים, והכל נפסק בהבזק של שנייה. בגלל שמישהו נכנס בי מאחורה. בכיתי, היה לי קשה, לא ידעו אם אוכל ללכת אי-פעם בטח שלא לרקוד או לרוץ. שקעתי בתוך רחמים, התהלכתי עם חגורת גב והייתי צריכה שאנשים יקלחו אותי, ייקחו אותי לשירותים. זה היה כל כך משפיל ורע... אחרי חודשיים החלטתי שאני מפסיקה לבכות, התחלתי לעסוק באומנות בפעם הראשונה, למדתי נומרולוגיה, טארוט, קראתי ספרים, ראיתי סרטים, חייכתי וצחקתי ואמרתי לעצמי, אם יש תשובה לשאלה "למה אני" הרי שיום אחד התשובה תבוא מעליה ואני אבין למה עברתי את החוויה הזאת.

ישנם אנשים שסבורים שזה נורא לחשוב ככה, שקיבלתי את התאונה כאות הכנה לנורא ביותר, אך העובדה היא שעל הסרטן בכיתי רק ביום הגילוי ולא יותר. אם יש סיבה למה אני קיבלתי את הסרטן, אני אדע בשלב מאוחר יותר. כרגע עליי להתמקד בדברים החיוביים אשר נשארו לי בחיים: יש לי בעל, ילדים, בית, משפחה, חזרתי לאומנות, חזרתי לשיר, חזרתי לצחוק. לא אומר שהכל ורוד, הרי שבכל זאת מתנופף מעל ראשי הסרטן והשאלה של "מתי המצב יחמיר" מדי פעם עולה.

בדיחות שחורות

ערב אחד יצאתי עם חברה לערב סטנד-אפ, צחקתי כמו שהרבה זמן לא צחקתי, הסטנד-אפיסטים לוקחים רגעים מהחיים והופכים אותם לשחורים והומוריסטים. היה שם סטנד-אפיסט על כיסא גלגלים, נכה מלידה, כל כך הערצתי אותו על הכוח שהפגין. על הגבורה והנכונות לצחוק על מצבו. החלטתי שגם אני אקח את המחלה שלי ואהפוך את הסרטן לבדיחה.

ביום של גילוי הסרטן, הרופא נתן לי שנתיים לחיות, הגעתי הביתה לבעלי ואמרתי לו: "תשמע, כל חיי אני שומרת על תזונה ועל משקל... אם יש לי רק שנתיים לחיות תן לי ליהנות ולהתחיל לאכול" ובאמת התחלתי להנות.. 15 קילו והיד עוד נטויה. בעלי שיכנע אותי לקבל חוות-דעת שנייה, הרופאה אמרה לי "מה פתאום שנתיים??? הרבה יותר! עם המצב שלך אולי עוד תוכלי לראות את הילד שלך מתגייס" יוווו...מה לעזאזל?! איך אני אוריד את כל הקילוגרמים המיותרים? אמרו לי, תירגעי, לא נורא, לא מרגישים, "מה לא מרגישים?" שאלתי, "לתחת שלי נהיה אזור חיוג משלו" עניתי, "יש לי סנטר כפול שאני נראית כמו האישה שאכלה את קירה" והמשיכו לשאול: "בשביל מה לך דיאטה, תיהני ממה שנשאר לך, אל תתעסקי בדברים שיטחיים" ואני בשלי:"אם למות צעירה, לפחות למות חתיכה, חוץ מזה, שלנושאים שלי יהיה קל לסחוב, ולא חבל על הנדל"ן שאתפוס?"

ירדתי באמת במשקלי, ירדתי יותר ממה שעליתי, שאלו אותי למה זה? עניתי "מיותר לתת לי אוכל, ממילא הכל לשווא". רוב הנשים שחולות בסרטן השד חוששות על החזה שלהן, הן חוששות מהכריתה, אני אישית לא יכולה לחכות. מרבית החיים שלי, אני מנסה להבליט אותם עם פוש-אפ וכריות, ובעלי הקמצן לא מוכן לתת לי כסף להגדלה. עכשיו אני אקבל ציצים מהמדינה חינם ללא כסף. יהיו לי ציצים ממשלתיים ברמת סיווג ביטחוני 1. רק שצה"ל לא ידרוש מדי פעם לעשות עליהם ביקורת.

חשבתי לעשות טוב לאנושות: לחתום על כרטיס אד"י ולתרום איברים, הבעיה היא שחלק מהאיברים שלי כבר הוצאו מניתוחים שונים, העצמות חלודות עם גרורות בתוכן, שאר האיברים הפנימיים כבר לא כשירים וכל מה שנותר הוא לב קטן ורשע.

גישה חיובית

ככה, אט-אט התחלתי לצחוק על המצב, לקחת משהו רע ולתת לו טעימה שחורה ונחמדה.
התחברתי בפייסבוק לאנשים בתעשיית הסטנד-אפ, התחברתי לאנשים עם הומור טוב כדי שההומור ידבוק גם אליי, התחלתי לספר בדיחות להעלות סרטונים ובין לבין שלחתי מודעות על סרטן השד. חלק מהאנשים לא ידעו אם גם נושא הסרטן אצלי הוא בדיחה, עד שהתחלתי עם הבלוג. להסביר על האישה שמאחורי הבדיחות. לספר את הסיפור שלי בעודי חיה ולהשאיר מורשת, זיכרון ואף לשנות משהו בזמן שנשימתי עדיין באפי.
חשוב לי שנשים ידעו שזה יכול לקרות גם בגיל צעיר, ולא משנה מה הסטטיסטיקה אומרת, חשוב לי שיקשיבו לגוף שלהן ולאינטואיציה שלהן, וחשוב לי שגם אם גילית את הנורא מכל, זה עדיין לא הנורא מכל, אפשר גם אחרת.

באחת הפעמים שהייתי בבדיקת CT פגשתי אישה שהמתינה לתשובה, היא כבר ידעה מה מצבה, וראיתי אותה עומדת מודאגת. ניגשתי אליה ושאלתי אותה מה קורה, אישה זרה לחלוטין, והיא, עם דמעות בעיניים, אמרה לי, "הנורא מכל! כרגע גילינו שיש לי סרטן בשד" שאלתי אותה: "יש גרורות?", היא ענתה "לפי הבדיקה הנוכחית, לא", ליטפתי לה את הגב כמעה, ואמרתי לה בקול מנחם: "תסתכלי עליי... תסתכלי טוב-טוב עליי. אני צעירה בת 31, אני אמא לשני פיצים, אני בלונדינית, שטותניקית ושובבה, אבל אני בעצמי חולת סרטן, עם גרורות לרוב עצמות הגוף, אפשר לחיות עם זה, את תצאי מזה! אבל תדעי לך שגם אלו שלא יוצאות מזה חיות עם זה ומחייכות" הפקידה הביאה לי את המעטפה. פניתי שוב אל אותה אישה ואמרתי לה "תזכרי תמיד – גישה חיובית".

אני אוהבת משחק, אני אוהבת פרסום, אני אוהבת להופיע. אני מקווה שיום אחד זה יגיע. אבל אם זה יגיע זה יהיה בגלל שבאמת עבדתי על זה. אני רוצה פעם להעלות מופע סטנד-אפ משלי ולצחוק על כל התופעה הזאת שאני לא מבינה שנקראת קירה דורון.

סייעה בהכנת הכתבה: גלי מאיר




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה