להיות שמנה בפריז

החיים בפריז והתרבות הצרפתית לימדו אותי לרדת במשקל. כן, היו תקופות שהייתי בדיאטה, שהפכה לשגרת חיים, והיו תקופות אחרות שבהן אכלתי כל מה שאני רוצה במסעדות הטובות בעולם

24/09/2017
מאיה גז קבלו עדכונים ממאיה
  • בדואר
  • RSS

הגעתי לפריז עם מזוודה אחת גדולה, ג'ינס אחד כחול, סוודר אדום, שמלה שחורה קטנה ושלושים קילוגרמים מיותרים שלא הצלחתי להוריד. וזה לא שלא ניסיתי.

פריז היתה טובה אלי. קצב החיים האיטי מציף אותך ברוגע (אז את לא אוכלת כדי למלא ולפצות את עצמך). המנות במסעדות קטנטנות וארוחה נמשכת כמה שעות (אז את אוכלת לאט ולוקחת את הזמן). הארוחות מסודרות (אז את לא מנשנשת). אין לך רכב אז את הולכת המון ברגל, נהנית מטיולים בעיר, גם אם את חיה שם (ויוצא, שבסופו של דבר, את מוציאה יותר אנרגיה ממה שאת מכניסה). והכי חשוב: החברה הצרפתית לא מאפשרת לך להיות שמנה.

אני זוכרת שבימים הראשונים, כשעוד לא הכרתי אף אחד בעיר, הגעתי לסורבון בטריינינג אדום. הסתכלו עלי מוזר. ככה לא מתלבשים לאוניברסיטה היסטורית, יוקרתית ומכובדת. מי שהפכה לאחת מחברותי הטובות בעיר, ניגשה אלי באותו יום והמשפט הראשון שאמרה לי היה "אני אעזור לך". נראיתי לה זרה וכמו מי שזקוקה לעזרה.

החיים בפריז והתרבות הצרפתית לימדו אותי לרדת במשקל. כן, היו תקופות שהייתי בדיאטה, שהפכה לשגרת חיים, והיו תקופות אחרות שבהן אכלתי כל מה שאני רוצה במסעדות הטובות בעולם. ואיכשהו יצא שכל פעם, כשהגיעה אלי חברה מישראל, היא אמרה "אני רוצה גם" ואימצה את אורח החיים הפריזאי הזה, נהנתני מצד אחד אבל סגפני כשצריך. כי בפריז, בואו נודה באמת, אסור להיות שמנה. הפריזאיות יסתכלו עליך במבט מוזר כשאת הולכת ברחוב והרופאה הפרטית שלך תשלח אותך לבדיקות דם ולדיאטנית.

אשה צרפתיה

מה עושים בצרפת לאישה שמנה? שולחים אותה לרזות. אבל לא בדיבורים - במעשים. בתה המתבגרת של חברה פריזאית שלי נמצאה עבת משקל ביחס לממוצע הצרפתי. היא נשלחה על ידי הרופאה הפרטית שלה לשלושה חודשי "הבראה" בספא באיזור כפרי בצרפת על חשבון המדינה. בשלושת החודשים הללו היא קיבלה אישור לא ללכת לבית הספר (אם היא היתה בגירה היא היתה מקבלת חופשה מיוחדת מהעבודה). בשלושת החודשים הללו היא התאמנה, זכתה לתפריט אורגני ודיאטטי וחזרה אחרי שהשילה קילוגרמים רבים ממשקלה. האם היא חזרה מאושרת? התשובה היא כן. היא לא הצליחה לרזות לבד והמדינה התגייסה לעזור לה.

בעבר נשים עסיסיות היו סמל לנשיות ולפוריות. קחו דוגמה את הפורטרטים הנשיים של הצייר רנואר, שצייר רק נשים חושניות או את הצייר בוטרו שיוצר עולם נפרד של אנשים מאושרים ועבי בשר. גם המאהבות הגדולות של מלכי צרפת לא היו גרומות ולא ניתן היה לראות את העצמות שלהן. הן היו שופעות ודשנות, מה שנקרא בעבר "נשים אמיתיות".

הזמנים הללו עברו בשני העשורים האחרונים, כשעולם האופנה עבר לשליטתם של גברים שרצו לראות את הבגד שלהם על אישה כמו שהוא נראה כשהוא תלוי על קולב. על מסלולי תצוגות האופנה עלו בעבר אותן נשים אמיתיות שגנבו מהבגדים את תשומת הלב. אבל בשני העשורים האחרונים הכוכב הוא הבגד, והדוגמנית צריכה להיות כמה שיותר רזה כדי להבלע בתוכו.

אבל מה קורה כשאת לא מצליחה לרזות ומנסה למצוא עבודה בצרפת? גבריאל דיידיה, שגובהה 1.53 והיא שוקלת 150 קילוגרמים, מפרסמת בימים אלה ספר בנושא השמנופוביה בצרפת. בספר "את לא נולדת שמנה" (הוצאת גוט ד'אור), היא מתארת בגוף ראשון את חייה, שעד גיל 17 היתה ילדה ונערה מאושרת וספורטיבית. אלא שאז, בעידודם של אמה ושל רופא המשפחה, החלה "דיאטה" שכללה הורמונים, והביאה אותה לעלייה של 30 קילו. מדוכאת מהמצב היא המשיכה לעלות במשקל. פעמיים ניסתה לעבור את בחינות הבגרות ורק בפעם השלישית הצליחה ורק באוניברסיטה, היא אומרת, נהנתה באמת, משום שלא הציקו לה יותר מידי.

אבל איך היה לחפש עבודה? רע מאוד, תודה רבה. השמנופוביה הצרפתית הרימה את ראשה המכוער וכשניסתה לעבוד כמורה מסייעת בחינוך המיוחד בכיתה בצרפת, המורה בכיתה הודיעה לה שהיא לא מוכנה לעבוד איתה כי היא שמנה מידי, מזיעה מידי, ומוציאה את הילדים מריכוז. היא כינתה אותה "המוגבלת השביעית בכיתה" נוסף על ששת הילדים על הספקטרום שישבו שם.

אחרי שקיבלה 30 יום לרדת במשקל, עזבה דיידיה את עבודתה, ועקב בעיות כלכליות (היא לא הצליחה למצוא עבודה אחרת בגלל המשקל שלה) עברה לגור באכסניית נוער.

מאיה גז

ערב אחד היא השתכרה והלכה עם חברה לאירוע ספרותי. שם, סיפרה לכמה סופרים את הסיפור שהכשיל את חייה והם ביקשו ממנה להעלות אותו על הכתב ולשלוח להם אותו במייל. היא טוענת שאם האלכוהול לא היה זורם בדמה, היא לא היתה מוצאת את האומץ לעשות זאת. מהר מאוד הגיע החוזה לספר שלה, זה שמתפרסם בימים אלה בצרפת.

התגובות שהיא מקבלת, להפתעתה, הן לא מנשים בעלות עודף משקל, אלא מאותם אלה שצוחקים על הנשים הללו, פוחדים מהן ונמנעים מחברתן. הם מתנצלים בפני דיידיה והיא מוצאת את עצמה בתפקיד אותו היא לא רוצה-של כומר.

דיידיה היא דוגמה לאישה שונה בעולם התרבות הצרפתי, שמתפאר בנשים השיקיות, הסטייליסטיות והרזות ביותר באירופה, אם לא בעולם כולו. אבל גם ישראל מטיפה למודל של רזון, שלעתים הופך לבלתי הגיוני ובלתי ישים לנשים נורמטיביות. הדוגמה הישראלית שלי לאישה אמיתית היא חברתי מיכל טל פס, שהקימה את פורטל הנשים "במידות טובות". אם אתן נשים עסיסיות שמעוניינות לרדת במשקל או  בהחלט ייתכן שטוב לכן עם עצמכן כמו שאתן, יש בעולם של מיכל את כל מה שאתן צריכות.

הסיפור הזה הוא שיקוף לקבלה של השונה. מה אני למדתי ממנו? לא כל אחת רוצה להיות רזה. לא כל אחת יכולה להיות רזה. לא כל אחת מצליחה להיות רזה. אבל את כל אחת צריך לקבל. על המראה שלה. על הבחירות שלה. ובעיקר על מי שהיא.

** הכותבת, ד"ר מאיה גז, חוקרת ומרצה על צרפת ותרבותה. להרצאתה בצפון הארץ "נגיעות קסם צרפתיות" ב- 13.11.2017 ב-12:30 כתבו אליה ב- mayaguez.co.il

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה