להיות אישה בעולם המול"ות

כשנשאלתי אם משהו עומד בדרכי בעולם המו"לות, בגלל היותי אישה, אמרתי שאני בכלל לא לוקחת את העניין המגדרי בחשבון כשאני מנהלת משא ומתן עסקי

06/05/2019
יעל שכנאי קבלו עדכונים מיעל
  • RSS

לפני 15 שנים, בשנת 2004, הקמתי את הוצאת "רימונים". אחד הראיונות הראשונים שקיימתי היה עם דפנה לוי, מעיתון "לאישה", שראיינה אותי ועוד שלוש מו"ליות בעת ההיא. לכתבה קראו "עת המו"ליות" והיא כללה את דניאלה די-נור בעלת "הוצאת די-נור", את אביה בן דוד שהקימה בזמנו את "סיטרא אחרא", שכבר לא פעילה היום, למרות שאביה עדיין בהחלט פעילה בעולם הספרותי והתרבותי, את שרי גוטמן שהקימה את "אחוזת בית" ואותי.

אז, כשנשאלתי אם משהו עומד בדרכי בעולם המו"לות, בגלל היותי אישה, אמרתי שאני בכלל לא לוקחת את העניין המגדרי בחשבון כשאני מנהלת משא ומתן עסקי. כל התנגדות או הרמת גבה בנוגע לעובדה שפתחתי עסק בעולם תחרותי כל כך, גברי כל כך ובענף שלא ממש מתגמל, התקבלה אצלי בחיוך ובנפנוף מסדר היום שלי. לא היה לי ספק שאין שום הבדל ביני לבין גבר מו"ל.

בשנים שחלפו דווקא נתקלתי בהתנגדויות. גברים, אפילו בכירים בענף המו"לות, היו שואלים אותי מדי פעם בהתנשאות, שאלות כגון, "אז מה עושה בן זוגך? הוא עובד בהייטק וקנה לך צעצוע בצורת הוצאה לאור, כדי להשתעשע בו?"

יעל שכנאי צילום רמי זרנגר

שאלות כאלה נשאלו בצורות שונות והממו אותי. אני חייבת לציין שהן נשאלו בעיקר על ידי גברים שעברו את שנת החמישים שלהם, בסביבות 2010. אני חלילה לא נוקטת כאן באייג'יזם, או "גילנות" כמו שקוראים לזה בעברית, אבל חשוב לציין את זה כי לחלוטין יש הבדל בין התייחסות של גברים צעירים יותר, לגברים בני הדור הישן יותר. ייתכן שהדבר נובע מחינוך שקיבל דור מסוים, דור ה"מיידלעך", ה"קוקו והסרפן", דור שבאמת האמין שאפשר לפנות לאישה בתור "מיידלע", להתנשא מעליה, להקטין אותה.

את "רימונים" הקמתי בלי אגורה שחוקה בצורת הלוואות או הון עצמי. השתמשתי בכסף העובר ושב שלי בלבד. זה היה קשה ולקח זמן עד שהעסק התאפס והתחיל בכלל להרוויח. בן הזוג שלי עובד ועבד תמיד כשכיר ומעולם "לא הבאנו כסף מהבית" כמו שנהוג לומר ב"פולנית", כשמרמזים על כך שמישהו בא מבית עשיר או ירש סכום כלשהו והשקיע אותו בעסק משלו.

לפעמים, היו סופרים שמתקשרים להוצאה ותוהים אם אני המזכירה או עוזרת של... ושואלים היכן המו"ל או מי המו"ל. כשאמרתי שאני המו"לית, ניסו להצטדק ולהתנצל שבגלל שהקול נשמע צעיר, הם לא חשבו שאני "הבוסית".

אישה קוראת ספר צילום שאטרסטוק By anatoliy_gleb

תגובות מהסוג הזה, בהחלט מתמיהות אותי היום בשנת 2019, כשהעולם דווקא התקדם מלפני 15 שנה, בזמן שפתחתי את ההוצאה לאור. מבחינתי, הבחנות מגדריות כאלה נמצאות בתחום של שפה אחרת שאני פשוט לא דוברת אותה. מי שחושב שלנשים יש פחות כוח עסקי, כוח למשא ומתן, הבנה בתחום שהן עוסקות וכושר עמידוּת מול גברים באותו ענף, חי על פלנטה אחרת, לפחות ככל שאני מתייחסת לנושא. נשים מו"ליות רבות כבר צצו מאז 2005, והן עושות חיל. שירה חפר מ"לוקוס", דורית תמיר שמנהלת את "תמיר-סנדיק" יחד עם שי סנדיק, שרי גוטמן שעדיין עומדת בראש הוצאת "אחוזת בית", מנכ"לית "עם עובד", חניטל סוויסה, אביבית משמרי שהקימה את כתב העת הנפלא, "פטל", ועוד.

בעיניי, מי שעדיין רואה הבדלים מגדריים בכל מקצוע שהוא, נשאר הרחק מאחור, ואיכשהו נרדם על משמרתו בשנים שחלפו והביאו מהפכות פמיניסטיות וקולות נשיים בולטים לעולם. הדאחקות המאצ'ואיסטיות של אלה שמאמינים ש"מישהו קנה לך צעצוע לשחק בו", נשמעות כבר כל כך פאטתיות, לא רק בעיניי ובעיני נשים אחרות, אלא גם בעיניי גברים רבים שמלווים את המהפכות הפמיניסטיות בעשור האחרון וטוב שכך. זאת נקודת זכות גדולה וגם עדות להצלחת השמעת קולן השווה של נשים בתחום העסקי, באשר הן.

כעת, כשאני מציינת את שבוע הספר החמישה-עשר של ההוצאה, עם כ- 250 ספרים שראו אור מטעם "רימונים", מתוכם כ-100 ספרים מתורגמים בז'אנרים שונים, אני יכולה להיות גאה שעשיתי דרך נכונה. שרדתי מהמורות לא פשוטות שפקדו את ענף הספרים ועדיין פוקדות אותו, ואני יכולה להגיד בוודאות שצריך להעז, לחלום, להגשים, ולשאוף תמיד גבוה תוך התייחסות למציאות שמסביב ובהלימה איתה.

** הכותבת, יעל שכנאי, היא מו"לית הוצאת רימונים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה