להוציא את השחור מהחיים

עד גיל 39 היה לשרית רוטמן סוד שהיא שמרה עליו בקנאות. רק משפחתה והחברים הקרובים ידעו עליו. לקראת גיל 40 היא החליטה להיפטר מהבושה, ואחר כך לעזור לאחרות

10/12/2014
שרית רוטמן קבלו עדכונים משרית
  • בדואר
  • RSS
» שרית רוטמן. לא האמנתי שאחיה עד גיל 30

שמי שרית רוטמן, אני אמנית ופרסומאית. בגיל 16 אובחנתי כאנורקסית. להורים שלי לא היה מושג מה זו החיה הזו ואיך מתמודדים איתה. לאחר שטופלתי תקופה קצרה במחלקה להפרעות אכילה לנוער בסורוקה, ולאחר ששכנעתי את הורי כי אצליח לצאת מזה לבד, פרשתי מהטיפול.

ואז הגיעה הבולמיה.

הפרעת אכילה קשה ומייאשת שליוותה אותי מגיל 18 ועד גיל 31: היא הייתה שם בצבא, בטיול לדרום אמריקה, ובמהלך 4 שנות לימודי העיצוב. חיה שחורה ואפלה שלא הרפתה ולא נתנה לי מנוח.

אומרים שהמודעות היא 90 אחוז מהפתרון. אני הייתי מודעת מגיל צעיר וניסיתי בחיי הבוגרים לטפל בעצמי: הלכתי לפסיכולוגים, פסיכיאטרים, מטפלים אלטרנטיביים, אבל שום טיפול לא עזר.

הציור היה מאז ומתמיד דרך המפלט שלי. הרבה שחור, עצב ותסכול ליוו את הציורים שלי. באחד מהשיעורים במכללה ביקש ממני המורה לציור להוציא את השחור מהסקאלה. “את בורחת לשם מהר מדי, תתמודדי בלי”, הוא אמר, וכך למעשה היה הראשון שנתן לי את האופציה להוציא את השחור מהחיים.

לאחר שסיימתי את הלימודים הגעתי לתל אביב והתחלתי לעבוד במשרדי פרסום. מאחר והתגוררתי עם שותפים, ההפרעה הייתה הרבה יותר מעיקה. תופעות הלוואי הלכו והחריפו: טיפולי שיניים רבים ותכופים, נשירת שיער והפסקת מחזור.

לקראת גיל 30 עברתי לגור לבד. המחלה התגברה, הלקאה עצמית וסגפנות היו חלק בלתי נפרד מחיי. לא האמנתי שאחיה עד גיל שלושים, ופתאום, להפתעתי הרבה, עברתי את הגיל הזה. מה עכשיו? לא היו לי חלומות לעתיד או תכנונים ארוכי טווח.

באחד הימים אמרה לי חברה טובה שרצוי שאוסיף ציור של זוגיות לדירה, החלטתי לצייר משהו ספונטני עם צבעים שנשארו לי מצביעת הבית ובסגנון חדש.

כך נולד הציור הראשון שפתח את הדלת לרבים אחריו. במשך שנה תמימה ציירתי בכל רגע פנוי, לפני ואחרי העבודה, שבתות וחגים – כל דקה פנויה הוקדשה לציור. בהתחלה הציורים היו ציניים. אבל לאט לאט נפתחתי ואפשרתי לעצמי לחלום, נתתי לתת מודע שלי לדבר, לא לרציונל.

בסוף אותה שנה הבית היה מלא צבע, אופטימיות ואהבה. בסוף אותה שנה הגיע בן זוגי. ואני, בניגוד לכל “היגיון חולה” אפשרתי לו להכנס.

לאט לאט פתחתי לפניו את לבי ואת חיי. והוא, למרבה ההפתעה, נשאר.

פרויקט 2020, פרויקט אמנות חברתי אופטימי

מתוך פרויקט 2020

היום, 10 שנים אחרי תחילת התהליך, אני בריאה, מאושרת, בזוגיות מדהימה ואמא לשני בנים מקסימים. היום אני חיה את החזון הוורוד אותו ייצרתי. בדיעבד הופתעתי להיווכח שהרבה ממה שציירתי באותה התקופה התגשם במלואו.

על רקע סיפורי האישי נולד בשנת 2012 פרויקט 2020, פרויקט אמנות חברתי אופטימי שמומן בשיטת מימון המונים, במטרה לתת תקווה לבחורות הסובלות מהפרעות אכילה ולעורר מודעות לבעיה.

במהלך הפרויקט נפגשתי עם נשים הסובלות מאנורקסיה, בולמיה ואכילה כפייתית. על סמך הפגישות ושאלון מפורט שחיברתי, ציירתי לכל אחת מהן ציור: מראה אישית ואופטימית להשראה, חזון ויזואלי עתידי לשנת 2020.

בימים אלו אני מסיימת את הפרויקט ומתכוונת לצאת לסבב הרצאות ברחבי הארץ, אני מזמינה אתכן לצאת איתי למסע מרתק, חושפני ואינטימי שעובר דרך ציורים, מכתבים ותמונות. להיחשף אל סיפורו המרתק של פרויקט 2020, סיפור שמתחיל במותה הטרגי של המשתתפת הראשונה בפרויקט וממשיך במפגשים כנים ומרגשים עם 10 בחורות חולות ואמיצות שבחרו להסתכל על העתיד דרך משקפיים ורודים.

אני מזמינה אתכן לבוא ולשמוע את הסוד שליווה אותי ומלווה כל כך הרבה אנשים בארץ ובעולם, לקבל הצצה נדירה ואופטימית לעולמם הפנימי של הסובלים מהפרעות אכילה.

לבלוג של שרית רוטמן 

לעמוד האמן של שרית רוטמן

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה