לביא הולך לגן בפעם הראשונה

מהיום שנולד לביא הייתי האימא הכיפית, הרצינית, המלטפת, המחנכת אבל אם יש משהו שאני לא יכולה להיות זה ילד בן שנתיים ולכן הגיע הזמן לשלוח אותו לראשונה לגן

31/08/2017
הדס בן ארצי קבלו עדכונים מהדס
  • בדואר
  • RSS

הדס בן ארצי ובנה לביא

מהמעט שעברתי בחיים למדתי שבדיעבד “נהנתי”, “זה היה נכון”, “זו הייתה תקופה יפה”, אבל באותם רגעים איכשהו תמיד היו לי תלונות. היום אני כבר קצת אחרת. אחת המתנות שלי היא ש”ההנאה בדיעבד”, הפכה להנאה בזמן אמיתי.

כשכל החברות היו עסוקות בלהשתגע מהלילות חסרי שינה, עוד יום של “לוותר על דברים” בגלל שהן עם הקטן בבית, אני הבנתי שכל ה”ביחד” האינטנסיבי הזה יעלם מאוד מהר ויהפוך לבדיעבד, אז הפכתי את הדפקט לאפקט, הסתכלתי על הדברים קצת אחרת ובעיקר, נהניתי.

כשלביא זחל, לא בער בי שיתחיל כבר ללכת, מבחינתי היה מאוד נוח והרבה פחות דאגות, היום כששואלים אותי אם אני לא לחוצה שהוא לא מדבר ובטיפת חלב מצקצקים שאין לו מאגר של 50 מילים “כי ככה צריך” אני צוחקת ואומרת שאני מפחדת יותר מהיום בו הוא יפתח את הפה ויגלה את כל הסודות.

אני זוכרת את הילדה הסוררת שהייתי ואם ניקח את החישובים הגנטיים, יש לי הרגשה שחיים שקטים ורגועים כבר לא יהיו לי. אז רגע לפני שיגיע לגיל בו לא אוכל לחבק אותו בציבור, לנשק, השיגעונות והטרנדים המוגזמים שהוא יכתיב יחרפנו, כך, עם כל המחשבות, איך אוכל לתת את התקופה הכי חמודה שלו לעבור עם מטפלות או גננות ושיזכו להכיר אותו יותר טוב ממני? להעביר איתו את רוב היום? לתת להן להשתגע כשהוא יעצבן אותן? והוא בהחלט יכול להוציא מהכלים. אם לי לבד איתו קשה איך הן ישרדו עם עוד כמה כאלה באותו החדר? לשחרר לנשים זרות לשמוע את הצחוק הראשון שלו, לתפוס את המילה הראשונה, הצעד? מתוך נקודות המוצא האלה בחרתי להעביר כל יום כאילו הוא אחרון. במשך שנה ותשעה חודשים נהנתי וזכיתי לתפוס כל רגע ראשון אבל אז הקולות החלו לצוף “את לא רואה שהוא צמא לחיי חברה?”, “אין לו שגרה והרגלים מסודרים כמו שבגן יכולים לסדר לו!” ואם כמה שנתתי לו הכל, הייתי האימא הכיפית, הרצינית, המלטפת, המחנכת אבל אם יש משהו שאני לא יכולה להיות זה ילד בן שנתיים. אין לי את האפשרות לתת לו את הדברים

שהגן מקנה. עד עכשיו השתקתי באלגנטיות את הקולות, הרגשתי שהכי נכון וטוב לו איתי. ואיך אומר המשפט? “אם אתה באמת אוהב מישהו-שחרר אותו” ואני באמת אוהבת, יותר משאני אוהבת את עצמי ולראשונה הנחתי את הרצונות שלי בצד והחלטתי, אני משחררת אותו לגן.

הדס בן ארצי ובנה לביא

אנחנו מוצפים במידע, על כל דבר בכל מקום, ד”ר גוגל מספק לנו תשובות מידיות, כל דיון פנימי הופך לפוסט צונאמי בקבוצות לאימהות ואיכשהו על ההתמודדות לקראת השינוי הגדול הזה, אף אחד לא מדבר עליו.

מטרנה העלו לאחרונה את שיח “האינטואיציה האימהית” וכחלק עיקרי מהקמפיין הן לקחו אימהות, אמיתיות, ודיברו איתן על ההתמודדות הזו, על השינוי שיעברו, פשוט לעצור ולדבר. אני הייתי אחת מהן, ולראשונה באמת עצרתי, כל כך מוזר פתאום להסתכל על עצמי מהצד, להיות האמא מהפרסומת בין כל האימהות ופתאום קלטתי – אני לא לבד! לגיטימי לפחד, לבדוק, לא לדעת, לשחרר, לחשוש ואיזה כייף שמישהו מדבר על זה סוף סוף. בתקופה האחרונה כל מה שאפף אותי זה ממ”ים ציניים על שליחת הילדים למסגרות, איזה אושר להתנתק מהם ואיזה מגזימניות הבנות ששולחות את ילדיהן לגן כאילו זו מלחמת לבנון, אבל מה לעשות, זו המלחמה שלי ועכשיו אני לפחות מרגישה שקיבלתי כלים לצאת אליה יותר חזקה, עם הגנה ובמקביל הבנה שאלה תחושות לגיטימיות.

מישהי אמרה לי, “תעדיפי שהוא יבכה, אחרת זה אומר שלא היה לו כיף איתך”. אימצתי, אבל מעבר לכל הטיפים והצעות הייעול אני באמת מאמינה שבחרתי במסגרת שהכי תתאים לנו. עברתי עשרות גנים ,ראיתי את הטבלאות שאחרות עושות (נגישות האקונומיקה, איזה אוכל אוכלים, מה האג’נדות וכמה פעמים בשבוע עושים יוגה) ובסוף מה שהכריע אצלי הייתה תחושת הבטן.

אני מפחדת, מתרגשת, מאוימת, מבולגנת, מתכוננת, מתאפקת, מקווה, מתפללת, מחכה, מתחרטת, מבינה, מפקפקת, משחררת, ויותר מכל – אני סומכת עליו.

זה שזה קשה, לא אומר שזה לא הדבר הנכון.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה