לא רוצה להיות אבא

"אני לא רוצה להיות מתוסכל, מרוחק מבן הזוג שלי, נטול החופש לבחור לאן ללכת ומה לעשות, רק בגלל שככה צריך"

02/08/2012
שחר בן-פורת קבלו עדכונים משחר בן-פורת
  • RSS
» שחר בן פורת

בסוף שנות העשרה, אחרי שחילצתי את עצמי בשן ועין מהארון ומהצבא, כל מה שעניין אותי היה למצוא עבודה שאני אוהב לעבוד בה, להרוויח כסף מבלי להכנס לחובות ולצאת מהבית של ההורים. בתקופה זו גם התחלתי במסע רוחני שהלך והפך מעמיק יותר ויותר.

באמצע שנות ה-20, כאשר רשמתי התקדמות משמעותית בכל התחומים האלה, נושא הגוף שלי התחיל להעסיק אותי ברצינות רבה יותר, דבר שכבר כתבתי עליו כאן בסלונה. כאשר בתחום הזה אירעו שינויים רציניים, הייתי כבר בשל יותר למצוא בן זוג רציני.

זה קרה מיד לאחר יום הולדת 30, ובשש השנים שחלפו מאז אותו דייט קסום אני חי חיים מאוד טובים עבורי. אנחנו גרים בדירה חמודה, לומדים להרוויח ולהנות מהכשרונות שלנו. אנחנו נמצאים במסע רוחני משותף, מתמודדים בדרכים חדשות עם האתגרים היומיומיים שיש לכולנו. אנחנו נראים טוב, מוקפים בחברים טובים, משפחות תומכות, מצליחים לא רק לחיות את החיים אלא גם להנות מהם.

במילים אחרות, היום, בגיל 36, כל שנותר לי להגשים ברשימת המשאלות של בן אנוש ממוצע בארץ הקודש הוא להביא ילדים. זה בדיוק העניין שלשמו התכנסנו: אני לא רוצה.

רעב להגשמה, לא לילד

אני יודע שאסור לצאת בהצהרות, למרות החיבה הגנטית והעמוקה שלי לדרמטיות. יכול להיות שבעתיד אני אשנה את דעתי, דבר שבוודאי מרגיע מספר נשמות הנסערות מהריקנות שאני מפגין. מסכן, אני שומע אותן אומרות, הוא לא יודע מה הוא מפסיד.

זהו, שאני יודע. כשאחי הקטן הגיח לאוויר העולם הייתי בן 15, והמציאות דרשה ממני להיות מעורב בגידול שלו. חוויתי מקרוב הבטים של הורות, כולל חלק מהאחריות שהיא מביאה וקשיים שיש להתמודד איתם. ראיתי את הקסם הנולד עם תינוק, קסם שהפך במרוצת אותן שנים לאהבה השוררת ביני לבינו, שאינה דומה לכל אהבה אחרת שיש או היתה בחיי. היא שונה מהאהבה לאח הנוסף, שבגידולו לא עזרתי; שונה מהאהבה להוריי, לבן זוגי, לחבריי, לעצמי. יש בה איכות אחרת, מגוננת, מכירה, עמוקה. כזו שנרקמה ברגעים של בכי בלתי פוסק, מיחושים וכאבים, צעדים מהוססים וחיוכים אינסופיים. גם היום, כשהוא עומד להשתחרר מהצבא והקשר ביננו אינו תכוף, יש משהו באהבה שלי אליו שאינה דומה לאף אהבה אחרת.

אני יודע שאם הוא היה הבן שלי הרגשות הללו היו עוצמתיים הרבה יותר ובכל זאת אני לא רוצה להיות אבא.

כשאני מסתכל על העתיד שלי, אני רוצה להמשיך לגדל את עצמי. למדתי להתפרנס מלהגשים את הכשרונות שלי, אבל עם האוכל בא התיאבון; אני רוצה להגיע איתם רחוק יותר, דבר שידרוש אותי להיות פנוי ממחויבויות, מוכן לשלם את מחיר הנסיעות הכרוכות בכך, את תשומת הלב הנדרשת בהגשמתם.

אני בזוגיות ואני רוצה שהזוגיות הזו תתפתח. אני רוצה שנמשיך לגלות עולמות ביחד, פנימיים וחיצוניים, לחוות חוויות משותפות, לטפח את הנוכחות הקיימת בינינו, שאנו הבאנו לעולם, נוכחות שקוראים לה 'אנחנו'.

אני מכיר את ההסברים: אפשר לפתח קריירה עם ילדים, הורות זה מימוש של זוגיות. אבל בואו נעצור את שטיפת המוח לטובת רגע של כנות.

הורות היא כמו שידוך

ילדים משנים את החיים. הם פותחים את הלב אבל גם סוגרים את החופש. האחריות שמביא איתו הגידול שלהם מטיל מרכיב נוסף לכל השיקולים, לכל ההחלטות. החל מ"לאן ניסע הערב", דרך "האם להתפטר או לא" וכלה ב"סקס על הבוקר או בערב", התשובות לכל השאלות הללו משתנות, הופכות מורכבות יותר, כאשר יש ילדים.

ילדים משנים את החיים. הם משנים את הדינמיקה הזוגית. הסטרייטים מכירים את זה: האישה קרובה לילד, פחות לבעל; האבא מרגיש מקופח, התחרות בינו לבין העולל מתחילה להציץ, התסכול מתחיל להצטבר. אין סקס, יש עייפות. אין רומנטיקה, יש חיתולים והפרשות. זה קורה גם אצל גייז.

יש שמחה גדולה אצל הורים שזה הייעוד שלהם בחיים. הם מוכנים לשלם את המחיר ולא חשים תסכול. אבל הם מיעוט. אני רואה את המבט בעיניים של רבים מכם, שומע מה חלקכם אומרים לי ברגעי כנות: זה לא בהכרח המקום שאתם הייתם רוצים להיות בו, לא משנה כמה אתם אוהבים את הילדים.

במדינה שלנו אנשים לא בוחרים להביא ילדים מתוך תשוקה להורות. כמו בנישואים של פעם, הורות היא שידוך. אתה עושה את מה שאתה חייב, גם אם אתה לא ממש רוצה את זה, גם אם אתה, בן או בת הזוג והילדים משלמים אחר כך את המחיר.

אני לא רוצה להיות מתוסכל, מקופח, ממורמר, מרוחק מבן הזוג שלי, נטול החופש לבחור לאן ללכת ומה לעשות, רק בגלל שככה צריך. אני רוצה את החיים שלי כמות שהם ואני מוכן להתמודד עם זקנה שבה אין ילדים, אם על זה אתם חושבים. ראיתי מספיק מקרים בהם הילדים מתרחקים מההורים כשהם גדלים בשביל להבין שילדים אינם הבטחה למשפחה בערוב ימי.

אני רוצה לחיות באופן שטוב לי, לבנות את החיים שאני אוהב. את ההורות אני משאיר לאחרים.

שחר בן פורת הוא מתקשר, עיתונאי עצמאי ובלוגר בסלונה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה