לא להתפוצץ

את המטען שהתפוצץ בירושלים שמעתי וראיתי מחלון מקום העבודה שלי. כמו כולם, נחרדתי. אבל את השנאה האוטומטית שבאה לאחר מכן קשה לי לקבל

27/03/2011
ענת גויכמן קבלו עדכונים מענת
  • RSS
» תא הטלפון לידו הונח מטען החבלה. Getty images

לפני ארבעה ימים, בערך בשעה שלוש, ישבתי במשרדי "אגד", בקומה השלישית בתחנה מרכזית י-ם ופטפטתי עם שרי ואייל. התחלתי לעבוד שם לפני כמה שבועות. תמיד חשבתי שב"אגד", בעלי המונופול הבלתי מעורער על התחבורה הציבורית בירושלים, לא באמת מוטרדים מפניות ציבור כי מה כבר הציבור יעשה? לא יסע בתחבורה ציבורית? אבל מסתבר שיש אנשים שעיסוקם היחיד הוא לטפל בתלונות ולהפנות אותם לגורמים המטפלים, ויש גם לא מעט כאלו.

לפתע נשמע פיצוץ עז שההדף שלו הרעיד את אמות הסיפים. נחרדתי קלות לרגע אבל מיד סילקתי ממוחי את המחשבה שמדובר בפיגוע שכן זהו רעיון כה קיצוני שיש להתנער ממנו ולבטלו מיד. אייל אמר "אה, זה שטויות. זה מהעבודות תשתית של הרכבת הקלה, הם עושים לפעמים פיצוצים מבוקרים למטה". שרי פערה עיניה באימה ואמרה "לא, היה פיגוע." הסתכלנו מחוץ לחלון אל הרחוב מתחתינו והבחנו באנשים שמתחילים להתגודד ליד המעבר לבנייני האומה. חלקם דידו בהלם, כמו זומבים, לא ממש מבינים מה קרה. ואז אנשים החלו לרוץ אחוזי אמוק. המנהל שלי קפץ מכסאו והודיע שהוא רץ למקום. לא עברו כמה דקות והתחלנו לשמוע קאנון של סירנות שקולן החלוש נשמע באופק ולאט לאט התחזק. שרי לפתה את חזה בכאב והחלה לעשות טלפונים. אני הספקתי להתקשר לבן זוגי לפני שרשת הטלפונים נפלה. כולם חדלו מעבודתם והביטו למטה מחלונות הקומה השלישית. היו לנו כרטיסים בשורה הראשונה למחזה האימים הנוכחי.

אני עמדתי שם, מול החלון, וניסיתי לפענח מה אני מרגישה. היה פיגוע לפני כמה שנים בקניון בכפר סבא (בה גרתי קודם), אפילו שמעתי את הפיצוץ, אבל למזלי הייתי בביתי ולא יצא לי לחזות במתרחש. התמזל מזלי גם במקרה הזה, ולא יצא לי לחזות לחלוטין במחזה שכן עצים אחדים על שפת המדרכה של בנייני האומה שובצו בדיוק במקומות הנכונים, כעלי תאנה, וחסכו ממני את החזיון.

ירושלמים מתורגלים

וודאי שידוע לי כי הדבר יכול לקרות כל הזמן בכל מקום. גם אני, כמו שאר תושבי הארץ, החלטתי להדחיק עובדה נוראה ומרה זו בכדי לחיות חיים שפויים ככל הניתן. והנה הדבר היכה כל כך קרוב אליי, אולי 100 מ' מהמקום בו ישבתי. ידעתי שירושלים היא עיר מועדת לפורענות ולא הפתיעה אותי תגובתה של שרי להתפעלות שלי מהמהירות שבה כוחות ההצלה הגיעו למקום: "מותק, אנחנו מורגלים כבר". כמה כאב כרוך במילים אלו. דימיתי בנפשי מה וודאי היו תחושותיהם של הירושלמים במהלך האינתיפאדה השנייה. כיצד אדם יכול לחיות ברולטה רוסית יומיומית שכזו? לשלוח את ילדיו מחוץ לבית? לדעת שאהוביו רחוקים ממנו? הקלות בה התופת יכולה להכות בכל אחד ואחת היא בלתי נתפשת. ואז קרה הדבר שגרם לי להתחבטויות הגדולות ביותר: "רק להרוג אותנו הם רוצים, זה מה שהם מתעסקים בו כל היום", "ימח שמם של הערבים האלה", "כן כן, מחר יהיה שלום. בטח". ציפה נכבדה של אמירות גזעניות חסרות שחר שאני מניחה שבד"כ מתפרצת ברגעים כאלו של אלימות חסרת רסן כמו הפיצוץ ליד בנייני האומה.

מקום הפיגוע (מסומן באדום), צילום מחלון מקום העבודה. ענת גויכמן

לא פתחתי בדברים מן הסתם - על אף שאותן אמירות מרתיחות אותי - מפני שאין בי ספק בכלל שהמילים עולות מתוך האימה ואינן אפילו בשליטת האומר אותן, ויהא זה מיותר ואף מכאיב להעמיד אדם בפני תוכחת עובדות שלא יוכל כלל לתפשן, כשהוא ברגעי אימתו ושטוף רגשות. אבל המציאות משתקפת באמירות האלה. מבחינת רבים, מי ששם את המטען לא היה מחבל, אלא כל דוברי הערבית באזור אשר קמים עלינו לכלותנו. אני חרדתי לנפשי, גופי, אהוביי ועתידי באותם רגעים, וגם לגורלם של אנשים רבים חפים מפשע שאולי קיפחו את חייהם על לא עוול בכפם. אך טבועה בי ההבנה שהאנשים החפים מפשע דוברים המון שפות ושייכים להמון לאומים. אני חושבת שצדק הוא אוניברסלי ולא ניתן לעשות בו איפה ואיפה. אין הדבר גורע כהוא זה מהצורה בה אני תופשת את דמותו של אותו מפגע שהניח את המטען באותו היום ליד עמוד הטלפון: אדם בזוי, חסר נשמה שקיומו על פני האדמה מיותר.

אם את לא שונאת את כולם, את חד צדדית

בערב חזרתי אל ביתי והתכתבתי עם חברה בפייסבוק, שמכירה היטב את תפישת עולמי הפוליטית, וסיפרתי לה על הזוועה ושעצוב שכעת וודאי יתחיל הוואלס הקבוע של הפצצות בעזה, פיגועי טרור וחוזר חלילה. אמרתי שאני מזועזעת ושהדברים הגזעניים שהושמעו לאחר מכן רק החריפו את מצב רוחי. היא השתוממה ואמרה שאני חד צדדית. שאלתי איך בדיוק אני חד צדדית והיא טענה כי במקום לומר ראשית כי הדבר שנעשה היה נלוז ובזוי ומרושע ואלים בצורה בלתי רגילה, דיברתי קודם על תקיפת צה"ל בעזה, וכאילו נרמז שבאיזשהו אופן הצדקתי את הפיגוע. כאילו אם שמאלני לא פותח דיון על פיגוע בסערה של גידופים של העם הפלסטיני והחמאס, ככל הנראה הוא עוכר ישראל ומצדד בערבים, אויבינו המושבעים.

אני חייבת לומר כאן שנמאס לי שחושבים שבגלל שאני שמאלנית אני מחבלת ותומכת בטרור. מי שמצדיק פגיעה בחפים מפשע הוא נפולת אנושית חסרת זכות קיום. באותה נשימה אין לי בעיה כלל לומר שהדם שלנו לא יותר סמיך או כחול מדמם של אנשים אחרים, ומי שחושב אחרת הוא בושה לעם היהודי שסבל ונרצח והושמד במשך שנים בשל הרעיון כי דמם של אחדים שווה יותר מדמם של היהודים. אני חזיתי בפיגוע טרור והייתי מזועזעת מהעניין. לבי עם המשפחות שיקיריהן נפגעו במעשה הנבלה הזה ומחשבותיי על האישה שחייה נלקחו ממנה בחטף, אישה מסכנה אשר נקלעה לרע מזלה לתוך עוד פיסקה בהיסטוריה האלימה של ארצנו.

לא רוצים לצאת ממעגל האלימות

הבורות הזו כל כך מטרידה, בעיקר מפני שהיא מבהירה לשומע אותה כי התקווה, הרצון וההבנה נעלמים בשנים האחרונות. הגזענות פושה ומכלה את לבבות העם, וכמעט ולא נשארו כאלו הרוצים לצאת ממעגל האלימות. לבנות עתיד טוב יותר. וודאי שיהיה זה עתיד משותף עם הפלסטינים. לא תיתכן דרך אחרת. כל דרך אחרת תגרור להמשך הטרגדיה שליוותה את מדינת ישראל מיום הקמתה. יש לעקור את השנאה מהשורש. היכן שתכה שורש - בין אם במחוזות דוברי ערבית או עברית. יש לדכא ולעצור את אלו המבקשים להשקות את אותם השורשים בטיפטופי גזענות בלתי פוסקים. אז ורק אז יהיה סיכוי ממשי לכך שיום אחד רעש הפיצוצים היחיד שידעו ילדינו יהיה רעש הזיקוקים שיאירו את שמי הלילה בחגים ומועדים.

>> מתוך הבלוג של ענת גויכמן- הגיגים מעיר הקודש
צילומים: ענת גויכמן, Getty images




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • ענת שתיוי 27/03/2011

    כל מילה בסלע.
    מאד מאד אהבתי.

  • תמונה אישית אוריה 27/03/2011

    “אין לי בעיה כלל לומר שהדם שלנו לא יותר סמיך או כחול מדמם של אנשים אחרים, ומי שחושב אחרת הוא בושה לעם היהודי שסבל ונרצח והושמד במשך שנים בשל הרעיון כי דמם של אחדים שווה יותר מדמם של היהודים.”
    כל מילה נוספת מיותרת-כבר כתבת הכל. תודה.

בחזרה למעלה