לא יכולתי לצעוק

דומא (בובה בערבית), סרטה של עביר חדאד על תקיפות מיניות המושתקות במגזר הערבי ייחשף בפסטיבל אשה בחולון

12/02/2012
נעמי אלון קבלו עדכונים מנעמי
  • RSS
» עביר חדאד, דומא, צילום: אייל לנצמן

"לא יכולתי לצעוק, כי אם יישמע או יוודע משהו לגבי מה שהוא עושה, זו תהיה בושה גדולה.... כאן זה לא רק אני... את נושאת את האחריות של כל החמולה, ולא רק של הבית שלך ושל עצמך". מספרת  בהתרגשות אחת הנשים שעברו תקיפה מינית והסכימו להיחשף בסרטה של עביר זייבאק חדאד "דומא". דומא – בובה בערבית, גם בגלל שקדמה לסרט הצגת תיאטרון בובות שעסקה בתקיפות מיניות בחברה הערבית, אבל, בעיקר, מסבירה הבמאית והיוצרת  כי "בחברה שלי, ובכלל, בעולם, האישה צריכה להיות יפה, כמו בובה בחלון ראווה. בחינוך הערבי המסורתי מצפים ממנה שתהיה יפה, ושותקת וצייתנית, על כל המשתמע מכך. כמו כן, בובות צריכות מישהו שיפעיל אותן, הן לא מופעלות לבד, אבל אני רוצה בחורה חזקה שעומדת בפני עצמה, בלי שמישהו יפעיל אותה, אישה שתפעיל את עצמה ושתהיה לה אחריות ושליטה בלעדית על הגוף שלה".

דומא היא יצירה דוקומנטרית קשה ולא פשוטה, אך חשובה ומרתקת. עצם הולדתו של הסרט, ועצם קיומו הוא נס לא קטן, מדובר בסרט שמנסה לשבור את קשר השתיקה המאיים שיש בחברה הערבית בכל הנוגע לתקיפות מיניות.

תקיפה מינית היא נושא שמודחק ומושתק, בראש ובראשונה, למרבה הצער, על ידי המותקפות שחשות אשמה. וכשמדובר בחברה שמרנית עם אפיונים פטריארכים הלחץ הוא כפול ומכופל ומשא האשמה והחששות מתעצם.

בסרט הביכורים שלה בחרה הבמאית עביר זייבק חדאד, לצאת מביתה ביפו למסע ברחבי הארץ, כדי לשפוך אור על נושא שהושתק והודחק במשך שנים בחברה הערבית (ולא רק בה כמובן): תקיפה מינית של ילדות, נערות ונשים, בתוך המשפחה ומחוצה לה. הנשים בסרט מספרות למצלמה על השתיקה הרועמת שליוותה את חייהן מאז הטראומה שחוו, על החשש שבני משפחתן יראו בהן אשמות במצבן, ועל הפחד שיאשימו אותן בפגיעה בכבודה של המשפחה ואף בפירוקה. המצלמה, מצדה, מעודדת אותן לנבור בעדינות בבורות אפלים, במטרה לחשוף את הכאב, לתת לו פומבי, לשחרר אותן סוף סוף מן הצורך לשאת לבדן את הסוד הנורא על כתפיהן ולהקל מעט על תחושות ההשפלה והבדידות שמלוות אותן מאז. זייבק חדאד, שחקנית, במאית ואשת חינוך שנולדה וגדלה בנצרת, התקרבה לראשונה אל הנושא בשנת 2000, כאשר קראה מאמר שעסק בהתעללות מינית בספרות ילדים, אז החלה להתעניין בנושא  ובנתה סביבו תכנית העשרה במסגרת עבודתה במרכז לגיל הרך ביפו, במקביל, החליטה להעלות הצגה שתעסוק בנושא. ההצגה "שוקולד" שנכתבה על ידי חדאד, רוית חכם ושיר פרייבך, עוסקת בילדה שהוטרדה מינית בגינת המשחקים.

למרות שההצגה זכתה בפרסים בפסטיבל חיפה להצגות ילדים, זייבק-חדאד נתקלה בקשיים כשניסתה לשווק אותה לבתי ספר ויישובים ערביים. זה גם מה שהניע אותה לתעל את העלילה למדיום התיעודי קולנועי, כשלעזרתה נרתמו אילאיל אלכסנדר ואיבון מיקלוש, ועל ההפקה הופקד בעלה השחקן והבמאי סוהיל חדאד.  למרות שכמעט כל אישה עברה במהלך חייה סוג של הטרדה מינית, מספרת זייבק חדאד, "היה לי מאוד קשה למצוא נשים שיסכימו לדבר, כמעט בלתי אפשרי. אצלנו הכל בגדר לשתוק, גם נשים לא משוחחות על זה בינן לבין עצמן, ולפני כן, מעולם לא ישבתי עם מישהי שסיפרה לי על פגיעה מינית שעברה". כאמור, זה לא היה פשוט עבור הבמאית, אבל אחרי מאמצים וסיוע של עמותות לנפגעות תקיפה מינית נמצאו הנשים שניאותו להיחשף, אם כי מתוך חמש הנשים שמופיעות בסרט, ארבע מהן כשפניהן מוסתרות, והן מספרות על הפגיעה שעברו.

"הסרט הזה הוא לא רק על הפגיעה המינית, אלא גם על החשיבות של הדיבור" אומרת זייבק-חדאד, "חשוב מאוד לגשת, לספר, לדבר בפתיחות על הדברים. זה חשוב וזה עוזר". מעבר לדיבור יש בסרט ניסיונות להנעה לפעולה, אחת הנפגעות מתעניינת בהגשת תלונה במשטרה, אחרת מחפשת להיפגש עם מי שתקף אותה, ואף מדברת איתו טלפונית.

לראשונה הוקרן הסרט במאי בדוק אביב 2011 על התגובות שקיבלה מספרת הבמאית: "נשים התרגשו, זה גורם להן להבין שהן לא לבד בסיפור הזה. אני מנסה לעודד נשים לדבר, לגשת למרכזי סיוע, לקבל תמיכה נפשית. יש כמה מרכזי סיוע לנשים ערביות שעברו תקיפה מינית ברחבי הארץ, ויש נשים שפונות אליהם. אבל לא מספיק. "התגובות על הסרט היו מדהימות" היא מספרת "גם בחברה הערבית, גם בחברה היהודית, אנשים מתרגשים, בוכים, אומרים לי כמה הסרט חשוב בעיניהם ושהוא חייב להגיע לכל מקום". "היו גם פניות מנשים שעברו תקיפה מינית, שסיפרו לי שגם הן עברו את זה, שאולי היו גם הן מוכנות להיחשף. למשל,  מישהי סיפרה לי שעברה אונס באנגליה ובעקבות הסרט היא הולכת לפתוח את הסיפור, וגם הבנות שלי מאוד אהבו את הסרט".

בעוד היא מפגישה קהלים שונים בחברה הערבית עם ההצגה, היא פוגשת את הנשים עצמן, קורבנות התקיפה המינית, שלרוב נאנסו ע”י בני משפחתן, ומעולם לא העזו להשמיע קולן. "נשים מרגישות את עצמן אשמות, הולכות עם האשמה, ומתקשות לספר להורים, למישהו קרוב, מפחדות לעשות פדיחה למשפחה, זה משהו שמשותף לכולן. קוו משותף לנפגעות התקיפה המינית". ומה הלאה? בעקבות התגובות המעודדות, והעניין הרב בנושא, מתכננת זייבק-חדאד להמשיך ולתעד ולעסוק בנושא, גם בעבודתה החינוכית וגם בסרט נוסף.

בתום הסרט שיוקרן ייערך דיון עם היוצרת עביר זייבק-חדאד ועם פידאא טבעטני מ"נשים נגד אלימות" בנצרת.

דומא

פסטיבל אישה

תיאטרון חולון

יום ד' 22 בפברואר שעה 11:00 במה 2, תיאטרון חולון.הכניסה ללא תשלום




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה