לא חברה, לא משחקת

אבישג רבינר החליטה לאסור על ילדיה לצפות ב"משחקי הרעב", כי למרות שהספרים מיועדים לילדים לנוער, לא בטוח שזה מתאים להם

19/04/2012
אבישג רבינר קבלו עדכונים מאבישג
  • RSS

סוף סוף, בגיל 12, הילדה התחילה לקרוא ספרים ואמא שלה, חברתי, מאושרת. "היא מרותקת לזה. קראה את כל הסדרה" היא אומרת לי.

"איזו סדרה?", אני מתעניינת. כי הבנים שלי, אחרי חמש שנים בהן קראו לפחות שלושה ספרים בשבוע, העבירו את כל חופשת הפסח בלי לפתוח ספר אחד.

"קוראים לזה משחקי הרעב", היא אומרת. "הילדה באובססיה ממש".

"קראתם?", אני שואלת את הילדים בארוחת הערב.

"את הראשון", עונה יותם. "לא אהבתי בכלל".

אחר כך אני קוראת בעיתון שמדובר משחק אימה של מציאות חצי מדומה. ילדים רוצחים ילדים.

הסרט, שיצא עכשיו לאקרנים, מוגבל באמריקה לגיל 13. כלומר – תוכן ממש אלים. יש לו הרבה מעריצים והרבה מתנגדים בעיקר בגלל העניין הזה. כמו במקרה של הארי פוטר, לא ברור לאילו צופים הוא באמת מתאים. ברור בהחלט שמדובר ברב מכר היסטרי ובשובר קופות לוהט.

את הספר לקחנו בספריה, במחלקת הילדים והנוער. אני שואלת את יותם אם אני זו ששלפה אותו (כבר עשיתי טעויות בבחירה - מתוך רצון לרצות אני בוחרת לפי הכריכות הכי חדשות ומפתות). הוא אומר שבחר לבד. אני מרגישה הקלה.

"אבל את הסרט אני רוצה לראות, כולם כבר ראו אותו".

"זה לא לגילך", אני עונה.

"אבל אפשר", הוא אומר, אני שומעת את הכעס בקולו, "פשוט צריך לבוא בליווי מבוגר".

בסרט הזה כבר הייתי. כל כך התלהבתי כשהבנים קראו בכיתה ב' את כל ספרי הארי פוטר. רק אחר כך, כשהתחילו ביעותי הלילה, הבנתי שעם כל הכבוד לקריאה, חשוב גם מה קוראים ובאיזה גיל.

בכל זאת, למרות השיעור הקשה, השתדלתי לא להגביל יותר מדי, לא להתערב, הרי שמחתי שהם קוראים. הנחתי להם לבלוע את כל הדבורה עומר והגלילה רון פדר. אמרתי שכדאי שלא רק כשהגיעה זוהר אביב על עשרות ספריה אל ביתנו, והייתי מרוצה מאד כשהם נמנעו מספרי "צמרמורת" על דעת עצמם.

ניסיתי לעזור להם לספק את הצורך ההרפתקני ולפעמים גם את הצורך בסוג של אלימות או דיון באלימות. שעות נברתי במדפי הספריות, וכשצלחו את "סיפורי ניק אדמס" של המינגווי (שהבאתי בכלל לעצמי) מודה – התמוגגתי. למרות שגם במקרה הזה שאלתי את עצמי לאן הולך הטקסט, ומהן התחושות שהוא מייצר במוח צעיר.

ועכשיו הם כבר כמעט גדולים. היום הנעורים מתחילים מוקדם, היום יש את כל הרשתות האלו וכולם רוצים לדעת ולהכיר את הדבר הנכון, את מה שהכי חם וקורה עכשיו. אז מצד אחד, כל כך קשה לעמוד בפרץ, במיוחד כשמדובר בכמעט נערים, במיוחד כשיש את ה"כולם".

אבל אני גם בגינה הציבורית מעולם לא אמרתי "כולם הולכים הביתה, כבר מאוחר", אז עכשיו אני מקווה שאולי, רק אולי, אקצור את פירות החינוך שזרעתי, למרות שלא בטוח בכלל. אבל אולי כן, אולי יבינו שיש מקומות שהתפקיד שלי כהורה הוא לא להיות חברה כי עם לדעת להגיד "לא".

למרות שזה קשה כל כך, למרות שלי אף פעם לא אמרו. אבל הנה הגעתי לגיל שגם אני נאלצת לעמוד מול המראה ולהודות שעכשיו אני המבוגר האחראי פה והגיע הזמן לקחת באמת אחריות ולעמוד בפרץ.

"אני לא מרשה לך לראות את 'משחקי הרעב', ובקשר לספרים, אני אקרא את הראשון ואחר כך נדבר". הנה אמרתי את הזה. והם כעסו קצת וזהו. עוד נראה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה