לא בבית ספרנו

מערכת החינוך אינה מכירה בייחודם של “ילדי פלפל” והיא קוצצת את כנפיהם, לכן החליטה ד”ר אדוה שביב להשאיר השנה את ילדיה בבית, “כדי למנוע נזק בלתי-הפיך לדימוי העצמי ולמוטיבציה שלהם”

27/08/2012
ד"ר אדוה שביב קבלו עדכונים מד"ר
  • בדואר
  • RSS
» צילום: ThinkStock

רבבות תלמידים עומדים להכנס לכיתות החדשות שלהם. כל אחת ואחד מהם עומדים לצעוד עם בטן מפרפרת מהתרגשות, מחששות, מתקוות, מתהיות, מציפיות… אין מוכרות מן השאלות הללו, שימלאו את רוב ילדי ישראל מחר ברגשות מעורבים כלפי ההתחלה החדשה: האם הלימודים יהיו קשים? האם אקבל הרבה שיעורי בית? האם יהיו לי חברים חדשים? האם המורים יהיו סלחנים, או דווקא כעסנים?

יש ילדים, ואיתם הורים, שהרגשות שלהם כלפי השנה החדשה במערכת הזו אינם מעורבים. הם קשים וכואבים, ונוגעים לתהיות בסיסיות בהרבה, כמו: האם יבינו אותי? האם ינסו בכלל להבין אותי? האם יראו אותי כאדם, עם חולשות וחוזקות, או כגורם מפריע?

גורם מפריע? ילד? במערכת החינוך? זו הרי סתירה פנימית, לא? בשביל מי נוצרה מערכת החינוך אם לא בשביל הילדים?

למרבה הצער, לא. זו לא סתירה פנימית. מערכת החינוך הישראלית נוצרה עבור ילדים מסוימים, ונוצקה בדמותם. ואולי גם זה לא נכון: היא נוצקה בדמותה המרובעת של מסגרת דמיונית כלשהי, לתוכה מנסים עכשיו לרבע את כל העיגולים, המשולשים, הכוכבים ושאר הצורות היחודיות בהן מגיעים ילדי ישראל. חלקם יצוקים בצורה מתאימה מלכתחילה; אחרים מיישרים פינות כאלה ואחרות, ונדחסים למסגרת; ויש גם מי שרחוקים מהתאמה. ילדי הפלפל, למשל.

מחשבה תזזיתית

את ילדי הפלפל מגדירה מערכת החינוך, ואיתה החברה ככלל, כסובלים מהפרעה. הם סובלים מהפרעת קשב וריכוז. כל-כך חמורה ההפרעה הזו, עד שהיא מפריעה להם לשבת בכיתה בשקט ולשנן באופן סביל ואיטי דברים, אותם הם מפנימים ומיישמים במהירות כאשר מעוררים אצלם עניין ואתגר פעילים. היא גם מפריעה להם לשבת בשקט ולדבר אך ורק בהצבעה, כאשר המחשבות שלהם מקיפות עוד עשרה נושאים מלבד זה עליו מדברת המורה (או דיברה לפני עשרים דקות, אז פרחה מחשבתם הלאה). במחשבתם כבר קישרו את הנושא לעשרות רעיונות אחרים באופן יצירתי כל-כך, עד שהמערכת הלא-מפולפלת מתקשה לעקוב אחר דרך המחשבה התזזיתית שלהם. ובכלל, הם לא הצביעו לפני שצעקו את הרעיון המקורי שלהם, שלא כתוב בתכנית הלימודים בכלל, מפני שעד אז איש לא חשב עליו.

האם מתאימה מערכת החינוך שלנו למאה ה-21? קיימת הסכמה נרחבת למדי על כך שהתשובה שלילית. ובכל זאת, רוב הילדים “מסתדרים” בה. הורים רבים אפילו רואים בכך יתרון: ילמדו נא הילדים “להסתדר” במערכת מסורבלת ולא-רלוונטית, זה יכין אותם לחיים. הורים אחרים, לעומתם, מתכננים כנראה לילדיהם חיים אחרים: חיים שבהם פתוחות אפשרויות שונות, בהן ניתן לבחור לפי האהבות, הכשרונות והנטיות האישיים; חיים שבהם מוערכת היחודיות של האדם, ולאו דווקא יכולתו להטמע בהמון; חיים שבהם מוערכת ונדרשת יוזמה, בחירה אישית והיכולת לפעול ולשנות. רבים מהורים אלה בוחרים, בהתאם, במסגרת חינוך פרטית.

נראה כי עתידה של מערכת החינוך הישראלית, לטוב ולרע, ייקבע במידה רבה על-ידי המגמה ההולכת וגוברת של החינוך הפרטי. להפרדה בין החינוך הציבורי לפרטי יתרונות וחסרונות; אך עם עובדה אחת קשה להתווכח: לפעמים אין להורים ברירה.

קללת “החומר”

כזה הוא המקרה של היוזמה להקמת בית-הספר “פלפל”, המיועד לילדים חריפים: מבריקים, סקרנים ויצירתיים, קופצניים, אימפולסיביים ופעלתניים, או נדמים כחולמניים ומכונסים בעצמם. הם לא יתאימו למסגרת המרובעת גם אם יידחסו לתוכה בכוח. והם אכן מנסים, הילדים וההורים, מנסים להדחק למשבצת הנוקשה, מנסים ונפגעים בתהליך, לעתים אפילו נקצצות הכנפיים שלהם במהלך הדחיסה, ועדיין הם שקופים למערכת. עונש – זו החוויה העיקרית של ההיפראקטיביים במערכת הזו (איזה עונש אקבל הפעם? והאם יצעקו עליי? הצעקות רק מגבירות את חוסר-השקט שלי); חרדה – זו חוויתם של החולמניים-לכאורה, מופרעי הקשב שאינם גם היפראקטיביים (האם יגלו ששוב לא הכנתי שיעורי-בית? האם יפנו אליי בשאלה מלחיצה באמצע השיעור, כשמחשבותיי נודדות למחוזות אחרים?).

חווייתם של המורים גם היא אינה פשוטה: מבנה המערכת מאלץ אותם לעמוד מול 30-40 תלמידים מגוונים ביותר, בעלי יכולות אינטלקטואליות ואישיות ברמות שונות, ולהספיק בזמן נתון להעביר לכולם אותה ישות מאיימת – “החומר” (האם לא צריך להיות מדובר, למעשה, ברוח?). אך בעוד עומדת למורים האפשרות לברוח מחיים אלה, מותיר חוק חינוך חובה את ילדי הפלפל כלואים במסגרת שאינה מכבדת את שונותם, אינה מכירה ביתרונותיהם, ודורשת מהם להפוך בפועל למי שאינם, ולעולם לא יהיו. הם, למעשה, נענשים ומושפלים בשל היותם מי שהם – לא-קשובים (לחומר משעמם, אך קשובים במיוחד לרוח מלהיבה); לא-שקטים (אלא פעלתניים ומלאי-יוזמה), או דווקא שקטים מדי (טרודים בעולם מחשבותיהם המגוון והעשיר); מפריעים למהלך השיעור (המפריע למהלך המחשבה והפעולה שלהם), וככלל, מטרד.

הלוואי ויזכו כל ילדי ישראל בחינוך התפור למידותיהם, הולם את יכולתם ואת צרכיהם, מאתגר אותם בדיוק במידה המתאימה ומעורר אותם למחשבה, לשאפתנות ולהצלחה. יש הטוענים שבתי-הספר הפרטיים מקרבים את מימוש החלום הזה, כיוון שהם מעמידים את משרד החינוך בפני עובדה, ומאלצים אותו להגיב ולשפר את המערכת הציבורית. יש הטוענים אחרת. כך או כך, ביחס לילדי הפלפל – זמננו אינו בידנו להמתין ולראות לאן תנשב הרוח.

עד שירים משרד החינוך את הכפפה וידאג למסגרת הולמת לילדי הפלפל, לא אמתין לראות את הפלפלונים נופלים ונחבטים, ולבדוק אם פגיעת המערכת הפיכה, או בלתי-ניתנת לתיקון. במקום לתת למשקעים להצטבר ולשנים לחלוף, רתמתי את היוזמתיות והנחישות שלי, כלומר את הפרעת הקשב והריכוז שלי, להקמת פלפל – בית-ספר לילדים חריפים. החלום היה לפתוח כבר בשנת הלימודים הזו בית-ספר מפולפל, בו לומדים להעריך ולפתח את יתרונות הפלפל, לצד לימוד התמודדות עם חסרונותיו; אך נכון לעכשיו, טרם נמצאה אכסניה הולמת לבית-הספר. חלק מילדי הפלפל נשארים, לפיכך, בבית, מתוך שאיפה של הוריהם למנוע נזק בלתי-הפיך לדימוי העצמי ולמוטיבציה של ילדיהם. אחרים הולכים למסגרות פרטיות, בתקווה למצוא שם פתיחות מעט גדולה יותר. היתר יגררו את רגליהם, בלב כבד, אל המערכת הרגילה, אשר – לאו דווקא באשמתה – עתידה לצלק אותם לכל ימי חייהם.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה