לא אוכל להגן על בתי מהטרדה מינית

''כשהבת שלי נולדה היה לי ברור שמתישהו בחייה היא תוטרד מינית", מספרת הסופרת הישראלית המצליחה, איילת גונדר-גושן, שמוציאה בימים אלה ספר חדש, ''השקרנית והעיר''

28/01/2018
איילת גונדר-גושן קבלו עדכונים מאיילת
  • RSS

כשהבת שלי נולדה היה לי ברור שמתישהו בחייה היא תוטרד מינית. בגיל שבוע, כשהסתכלתי עליה בעריסה, עוד לא ידעתי מה היא תבחר ללמוד, או במה היא תרצה לעבוד, אבל ידעתי בוודאות שמתישהו יגיע גבר שיציע, או יעיר, או יותר מזה, פשוט בגלל שהוא יכול. קיוויתי שהיא לא תתבייש, כמו שאני התביישתי. שהיא לא תרגיש אשמה, שלא תחשוב שזה קשור למה שלבשה או אמרה או עשתה. קיוויתי שתוכל לדבר איתי על זה, כי אני לא דיברתי עם אמא שלי על מנהל המשמרת ששלח ידיים. בתוך בליל המחשבות האלה, מעל התינוקת שבעריסה, דבר אחד היה לי ברור – מתישהו לאורך הדרך הזוועה הזאת הולכת להתרחש. אני לא יכולה להגן עליה מפני החוויה הזו, שכתובה בעתיד של כל אישה.

אבל מאז מי-טו אני מתחילה לקוות שטעיתי. שאולי הבת שלי - היום בת שלוש שובבה וקופצנית -  לא תעבור את ההטרדות המיניות שהדור שלי עבר כדבר שבשגרה. אני חולמת על עולם שבו הילדה שלי תוכל ללכת לתיכון ולאוניברסיטה ולעבודה ואף אחד לא ידבר אליה או יציע לה. ובדיוק בגלל זה, אני חושבת שמי-טו הוא המהפכה החברתית החשובה ביותר מאז ביטול העבדות.

איילת גונדר גושן צילום אלון סיגוויי

במרכז הרומן שכתבתי, "השקרנית והעיר", עומדת נערה שמאשימה מישהו בהטרדה מינית שלא התרחשה. התחלתי לכתוב אותו אחרי שחברה טובה, סנגורית ציבורית, סיפרה לי על מהגר בלתי חוקי שכמעט נשלח לכלא בגלל תלונת שווא על אונס. בזמן שהחברה שלי הוקיעה את המתלוננת ששיקרה, משהו בי דווקא נכמר עליה. שאלתי את עצמי מי תהיה אומללה כל כך עד שתמציא שקר כזה. קל מידי להפוך את האשה הזו למפלצת. קשה בהרבה – אבל גם מעניין בהרבה – לנסות ולהבין אותה.

כשכתבתי את הרומן, החשש הכי גדול שלי היה שמישהו יקרא אותו בקריאה שוביניסטית, כזו שאוטומטית מניחה שמי שמתלוננת על הטרדה היא "שקרנית" או "רק רוצה תשומת לב". הרי אחת הסיבות שאני עצמי שתקתי מול הטרדה מינית הייתה כי חששתי שלא יאמינו לי, או יכפישו אותי. זה גם הטיעון האהוב על אנסים ומטרידים למיניהם, ממשה קצב ועד אופק בוכריס.

ומצד שני – היה לי ברור שאסור לצנזר סיפור רק בגלל החשש שמישהו ינצל את הרומן לטיעון השוביניסטי של "אם כתבת על נערה שקרנית אז כל הנשים שקרניות". הרי סופרים גברים יכולים לכתוב על גבר שרוצח זקנה (מי אמר "החטא ועונשו"?) או מנצל ילדה (מי לחש "לוליטה"?) ואף אחד לא יחשוב שהספרים האלה אומרים שרוב הגברים הם רוצחים ופדופילים.

עטיפת ספר

אז ישבתי וכתבתי סיפור על נערה שממציאה תקיפה מינית. כי אני לא מוכנה לצמצם את כמות הסיפורים שאפשר לספר, אני לא מוכנה שבגלל הגברים האלה, שמאשימים לשווא נשים בכך שהן שקרניות, אי אפשר יהיה לכתוב רומן על שקרנית. מהפכה חברתית לא יכולה ולא צריכה להגביל כתיבה ספרותית ל"טובות" ו"רעים". בעיני, להגיד לאשה על מה מותר או אסור לכתוב, להגיד לאשה "אל תכתבי על שקרנית כי גברים עלולים להשתמש בזה נגד נשים" – זה פעולה דכאנית בפני עצמה. זה כמו להגיד שאסור אף פעם לכתוב דמות של שחור נבל, בגלל העבדות והאפליה כלפי שחורים. עשייה ספרותית מחייבת הכרה במלוא המורכבות של הקיום האנושי, לא רק מה ראוי, אלא מה קיים. וכן, גם זה קיים.

אפשר כמובן לכתוב על אשה קורבן מובהק וגבר מתעלל - הרי זו חלוקת התפקידים המסורתית, לצערנו. אני רציתי לבדוק מה קורה כשהתפקידים מתהפכים. כשהזאב הוא בעצם הטלה, והטלה הוא בעצם הזאב. כשלא ברור מי כאן כיפה אדומה ומי הזאב הרע. כי גם את זה אני מאחלת לבת שלי – שתוכל לכתוב כל דבר שיעלה על דעתה, לספר איזה סיפור שתחפוץ. שלא תיתן לאף אחד לסתום לה את הפה.

** הכותבת היא הסופרת איילת גונדר-גושן. ספרה החדש "השקרנית והעיר" ראה אור בהוצאת אחוזת בית. הספר עוסק בהאשמת שווא בהטרדה מינית שרואה אור בישראל בימים אלו נמכר לפני צאתו ל-11 מדינות, תורגם לשבע שפות וכבר הפך לרב מכר בגרמניה. הנושא שלו מושך תשומת לב רבה, במיוחד ברקע קמפיין #MeToo. לרגל צאת "השקרנית והעיר" לאור בעברית בהוצאת אחוזת בית, ביקשנו מאיילת גונדר-גושן, מהסופרות הישראליות המצליחות בעולם, לכתוב לנו על הבחירה שלה לספר סיפור שבבסיסו האשמת שווא, ולמה גם ההחלטה הזו היא מעשה פמיניסטי. בעלילת הרומן מצטיירת המציאות כולה כארוגה משקרים – גדולים וקטנים, לבנים ושחורים. שקרים שעליהם בונים מדינה ושקרים שבזכותם מחזיקים משפחה. שקרים שפורחים בעידן של פוסט-אמת, וכאלה שסופרו מאז ומעולם, בכל מקום שבו חיים בני אדם.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה