לאן נעלם הביטחון שלנו?

סמדר סלומון היתה יכולה להפוך לעוד קורבן של אלימות, אבל החליטה להצטרף לספורט הלאומי: כלומר, להיות כנועה וחרישית. שבוע אחרי שהפחד התפוגג היא שואלת: מה קרה לחברה שלנו?

01/08/2012
סמדר סלומון קבלו עדכונים מסמדר
  • RSS
» סמדר סלומון, לא רוצה להרגיז נהגים מטורפים

בשבוע האחרון שודר בערוץ 2 משדר מיוחד בנושא האלימות הגואה בארצנו. כמו רבים מהצופים ראיתי את הקדימונים וסימנתי לי בלוח השידורים האישי לצפות במשדר. הדבר היחיד שלא תכננתי היה שאקבל פרומו אישי וחי מספר שעות לפני התוכנית לאיך יכולה להראות אלימות במציאות וכמה חסרי אונים אנו עשויים להיות מולה.

נחזור רגע למשדר: בקדימונים ששודרו באריכות, הוצג אחד המרואיינים, איש מבוגר שנסע לבקר את בנו, כמי שספג מכות בגלל שהעז ברוב חוצפתו להאט את מהירות הנסיעה לאחר שלא היה בטוח היכן עליו לפנות. הנהג שנסע אחריו לא נשאר חייב. התוצאה: אגרוף לעין, אלימות מילולית ופיזית, ואיש מבוגר שמפחד היום לחזור ולנהוג.

מהספה בבית זה נראה כמו מסמך מטריד, ואני מניחה שרוב הצופים צקצקו בלשונם ומלמלו "לאן הידרדרנו."

יומיים אחרי, במקרה או שלא במקרה, הפך הכפר טאבש ליד צומת המוביל לשדה קרב: אחד התושבים ירה אל תושבים אחרים שהעירו לו על נהיגתו הפרועה, הרג אחד מהם, פצע שניים ונמלט.

"זו היתה יכולה להיות אני"

ביום המשדר נהגתי ברכב שלי אחרי נהג שנסע בפראות. מנקודת מבטי מאחורי ההגה, זה נראה הרבה יותר מאשר עוד אירוע מדווח בטלויזיה, שנצפה מהספה בסלון. זה היה, בפשטות,  מפחיד, המשדר החי הזה, שהתרחש אצלי ברכב. אבל מלבד הפחד, שמיד אתאר, האירוע שעברנו, בתי ואני, עורר תהיה גדולה: לאן נעלם הביטחון האישי שלנו? מי מגן עלינו? ואיך נכנסו לתרדמה הזו?

וכך זה היה: יום חמישי האחרון נסעתי עם בתי בכבישי הצפון. לפתע, החלה המכונית שלפנינו לסטות מהנתיב לכיוון השוליים ולחזור בפתאומיות. מאחר שהיינו בעיצומו של פקק שהתקדם לאיטו, המחשבה הראשונית הייתה שהנהג מבקש לעשות את התרגיל מס' 1 בספר הפקקים: לרדת לשוליים ולהמשיך משם לעבר האושר. המחשבה הזו התבדתה מהר מאוד כאשר הוא חזר בכל פעם באופן פתאומי לתוך נתיב הנסיעה בצורת זיגזג לא ברורה.

עברתי לתוכנית מחשבה מס' 2:  הנהג לא החליט מה הוא רוצה לעשות. היד שלי עשתה את המובן מאליו ולחצה על הצפצפה, צפצוף אחד כדי להזהיר אותו מפני התנגשות. הצפצוף היחיד הזה היה אחד יותר מדי עבור הנהג. הוא עצר באמצע הכביש, תוך כדי שהוא עוצר את התנועה. מהרכב יצא  גבר מתנדנד שברור שאינו במיטבו, הוא נגש לרכב שלי מפגין מבט מאיים ותנועות ידיים שלא אפרט כאן.

היה ברור יש לי עסק עם מטורף והוא לפני!!!

הניידת בדרך? אל תאמינו להבטחות

הפעלתי את מנגנון הנעילה האוטומטית ברכב וחייגתי 100. תוך כדי שיחה עם המשטרה הגבר חזר לרכבו כשהוא ממשיך לעולל תעלולים, סוטה מנתיב הנסיעה לנתיב הנסיעה הנגדי, עוצר בפתאומיות מזגזג במהירות ובאופן בלתי צפוי על הכביש.  וכך הובלתי שיירה של רכבים שהתנהלה בדומיה דקה אחרי, כשאני משוחחת תוך כדי עם היומנאי שהבטיח שהניידת בדרך.

כפי שאתם מבינים האירוע לא הסתיים מהר ובראשי עברו תרחישים שונים. האם שיחת הטלפון הלחוצה שלי עם היומנאי תישמע בחדשות הערב תחת הכותרת "ככה זה נשמע רגע לפני...", האם יאמרו "הנהגת ההיסטרית צלצלה למשטרה ונשמעה כך.."

אירועי היום שלי בסופו של דבר כללו שתי שיחות עם משטרת ישראל, בשיחה השנייה המשכתי לדווח את המיקום המדויק של הנסיעה. למותר לציין שבמשטרת ישראל יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל, ובאופן כללי היתה לי הרגשה שאין שם מי שיודע שחייגתי, שדיברתי, שהתרעתי. השיחה השנייה שלי עם היומנאי  הסתיימה במילים "תבואי מחר להגיש תלונה". תודה רבה באמת.

אז כפי שהבנתם משיח לא בא ומשיח גם לא צלצל. רבע שעה של נסיעה מפחידה הסתיימה כשהרכב המשתולל פנה למחוז חפצו אי שם בצפון.

"נשארתי בחיים כדי לספר"

לדעתי, התנהלתי באופן מופתי, שיחקתי את המשחק, לא הרגזתי אותו, לא צפרתי, לא הרמתי גבה (הוא עקב אחר תנועותיי מהמראה), לא הוצאתי את הפלאפון לצלם (כפי שמישהו הציע לי בדיעבד). התנהלתי כמו "ילדה טובה ירושלים", שומרת מרחק מוגזם ולא סביר ומנסה לצפות את המהלך המטורף הבא. וזה נגמר בשלום.

לא, איני מחשיבה עצמי כאישה שנוטה לדרמת יתר, דרמה קווין זה לא השם השני שלי, אלא אם כן מישהו יעיד אחרת. אבל במקרה הזה אני שומרת לעצמי את הזכות להיות מפוחדת. מפוחדת בשליטה. אבל מעבר לאירוע עצמו, מטרידה אותי ההתנהלות שלי ושל שאר הנהגים. השיירה שנסעה אחרי, שאר הנהגים שצפו במתרחש, ביציאה של האיש מהרכב, באיומים, בנהיגה הפרועה, עברה לאותו מצב הפעלה שאני עברתי: מצב הפעלה כנוע.

כן. כולנו שומעים חדשות על במקרים כאלו, ומעדיפים לא להסתבך, לא להיות הירואים ולסיים עם סכין בבטן, אנחנו רוצים רק לצאת מזה בשלום. לא להרגיז, לא לזוז תזוזה אחת מיותרת.

כך התנהלתי גם אני, כך התנהלה השיירה שמאחוריי, כשלאף אחד לא הייתה אפשרות לעקוף. רק לנסוע בשקט מופתי, פתאום אנחנו לא ממהרים לשומקום.

איני רומזת כי היה צריך לצאת מהרכב ולתת בראש, בכלל לא. במקרים הללו ברור שיש להימנע מעימות. ועדיין מפחיד לחשוב שאנו חסרי אונים, מפוחדים, ושהאיש בצד השני של הרחוב לא ישמח לבוא ולהגיש עזרה, כי מי רוצה להסתבך?

האזרח הקטן מופקר לגורלו

הסיפור שלי הוא עוד סיפור ולאו דווקא החשוב ביותר. הוא נגמר כפי שנגמר אך יכול היה גם להסתיים אחרת. הסיפור האמיתי הוא הסיפור של החברה שלנו שהפכה לכנועה אל מול האלימות ברחובות ובכבישים. כנועה, כי משטרת ישראל לא תפקדה באותו יום. הפרטים שהעברתי היו מדויקים ומפורטים, ולמרות שהובטח שניידת בדרך, האזרח הקטן בסופו של דבר היה מופקר לגורלו.

שנינו ניצלנו מהסטטיסטיקה, אני מהסטטיסטיקה של האלימות, והמשטרה מהסטטיסטיקה של קריאה שלא נענתה והפכה לאסון.

משהו רקוב בממלכת דנמרק, משהו בביטחון האישי שלנו כל כך נפגם, כי הפנמנו שמי שאמון עליו לרוב לא באמת יכול לספק אותו. אז נכון, צריך יותר שוטרים ברחובות, אנו זקוקים למערכת אכיפה יעילה יותר, לבית משפט תקיף ומרתיע. שמישהו יקום ויגיד שהוא בעל הבית וטקסס זה לא פה.

ועד שיקרה פה שינוי אני ממליצה: תמשיכו לדבר חלש...




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה