כתבי!

שרית ישי לוי משחזרת שש שנות הריון ארוך לספרה "מלכת היופי של ירושלים", שיצא לאחרונה וכבר הגיע לרשימת רבי המכר

12/09/2013
שרית ישי לוי קבלו עדכונים משרית
  • בדואר
  • RSS
» הכתיבה כמפלט. ישי לוי (צילום: אלעד דוד, באדיבות עולם האישה)

לפני שנים, ראיינתי את הסופרת שפרה הורן שספרה המופלא "ארבע אמהות" זכה אז להצלחה מרובה. בתום הראיון אמרתי לשפרה, "את יודעת, גם בתוכי מסתובב סיפור ואני רוצה לספר אותו". היא הביטה בי בעיניה היפות ואמרה בלי לשאול מהו הסיפור, "כתבי".

זו הייתה הפעם השנייה בחיי שבה ציוו עלי את המילה הזו, בלי לשאול אותי כלום. הפעם הראשונה הייתה כשבאתי אל אורי אבנרי העורך המיתולוגי של "העולם הזה", המנטור שלי ואבי הרוחני וביקשתי לכתוב ב"העולם הזה". הוא לא שאל שאלות, לא ביקש לדעת אם כתבתי בעבר ואמר לי מילה אחת: "כתבי". מאז אני כותבת, בעיקר ראיונות עיתונאיים, בעיקר מדורים (וגם בסלונה), ובשנים האחרונות גם ספרי תיירות, תחום שבו התמחיתי מתוך אהבה עצומה לטיולים חופשות וכיף. כמו כן אני כותבת ביוגרפיות לאנשים קרובים ואהובים וכתבתי גם ספר אחד, "שטראוס: סיפורה של משפחה ותעשייה" שהיה ההזדמנות הראשונה שלי, כאשר חברתי האהובה רעיה שטראוס הפקידה בידי לכתוב את סיפורה של משפחתה בלי שכתבתי קודם לכן ספר מעולם.

לפני שש וחצי שנים הגיע זמנו של "מלכת היופי של ירושלים" רומן הביכורים שלי ,שיצא לאור בהוצאת "מודן" לפני עשרה ימים ואני נרגשת לספר שבתוך עשרת הימים אזלה המהדורה הראשונה והספר טיפס לרשימת רבי המכר.

הספר הזה העוסק במשפחה ירושלמית ממוצא ס"ט ועוקב אחר סיפורה החל מתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, דרך השלטון התורכי, תקופת המנדט והמאבק בבריטים, הקמת מדינת ישראל ועד שנות השבעים, נכתב בדם ליבי.

סיפורן של ארבעת הנשים החזקות של משפחת ארמוזה שלי, תהפוכות הגורל העוברים עליהן, סיפור האהבות, התשוקות, ההחמצות, השקרים, ההסתרות והגאולה היו חלק מחיי בשש וחצי השנים האחרונות. הייתי עם משפחת ארמוזה בלילות, הייתי בימים, הייתי באיי יוון ובטוסקנה ועד לגואה הרחוקה נסעתי עם המשפחה הספרותית שלי ועם נשותיה המופלאות וגבריה המרתקים,שם בגואה כתבתי את אחד הפרקים היותר חזקים של הספר.

בשש וחצי השנים האלו חייתי חיים כפולים: חיי שהתקיימו בעולמי וחייה של משפחת ארמוזה שהתקיימו בחיים אחרים בזמנים שטרם נולדתי וטרם נולדה אימי הורתי.

הסיפור סיפק לי מפלט מחיי היומיום, הרחיק אותי מהצער, הכאב, הקושי  וגם מהשמחה ומהאושר שהיו מנת חלקי בחיי היומיום שלי. היה זה מסע תרפוייטי שהחזיר אותי לשורשיי, לירושלים אותה נטשתי בכעס בגיל 20 על מנת שלא לחזור אליה עוד וגרם לי להתאהב בעיר מחדש. החזיר אותי למשפחתי המופלאה, לאמי ואבי, לדודותי האהובות וחיזק עוד יותר את הקשר שלי עם שני אחיי.

אבי שנפטר לצערי חודשים ספורים לפני צאת הספר לאור ולא זכה, ישב איתי ימים רבים בבית הקפה האהוב עליו "רסטו בר" ברחביה וסיפר לי על שנות הארבעים ושנות החמישים, כשהוא מחייה לנגד עיני תקופת חיים שלמה, דודתי האהובה מרים, אחותה של אימי, לימדה אותי מילים בספניולית וטיילה איתי במנהרת הזמן לירושלים של ילדותה. ארכיון בית אריאלה אירח אותי ימים שלמים בהם נברתי בממצאיו כדי לדייק בתיאור האירועים ההיסטוריים המתרחשים בספר.

"מלכת היופי של ירושלים" עשה בשבילי מה שארבעים שנות טיפולים פסיכולוגיים לא יכלו לעשות, והדבר המדהים שהתרחש במהלך כתיבתו: הספר כתב את עצמו. אני לא החלטתי מראש על מהלכו, אני לא נתתי מראש שמות לגיבוריו, האירועים בספר כתבו את עצמם, הגיבורים העניקו לעצמם את שמותיהם. שמה של אחת מגיבורות הספר הוא לונה, כשמה של אימי. ודאי שלא רציתי שמישהו יעלה בדעתו כי הגיבורה המאוד מורכבת שלי היא אמא שלי, ניסיתי לכתוב שמות אחרים אבל היד לא נענתה, היא כתבה שוב ושוב לונה ולא הרפתה כאילו יד מכוונת מלמעלה מנתבת אותי והרפיתי.

חברה שלי שהיא אשה רוחנית אומרת שהספר נכתב בתקשור. אני לא מבינה בעניינים רוחניים ולא מחזיקה מעצמי אשה רוחנית, אני יודעת שהספר נכתב מתוך צורך פנימי עמוק שלי לספר סיפור, להעמיק לתוך חייה של משפחת ארמוזה שלי, להתיר קשרים שאולי היו בתוכי ולא ידעתי.

שש וחצי שנים כתבתי את הסיפור. במהלכו הוא עבר גלגולים שונים. אחת הדמויות החשובות הוצאה ממנו לחלוטין והיא תמתין לספרי הבא, כך הבטחתי לה. מקומות שהיו משמעותיים בשבילי נמחקו, אירועים שנראו לי הרי גורל הוצאו בעזרתם המופלאה של שני העורכים מיכל חרותי ושמעון ריקלין , עטיפת הספר עיכבה את יציאתו לאור כי אני התעקשתי על העטיפה ובה הצילום היפהפה של הצלם הדגול דוד רובינגר ,קניית הזכויות ארכה זמן והחיפוש הכמעט קולנועי אחר גיבורת התצלום מרים הדר מלכת היופי של 1958 המתגוררת כיום בניו יורק, עיכב את יציאת הספר בחודשיים.

וכעת "מלכת היופי של ירושלים" שלי על מדפי הספרים, ואנשים אוהבים  את "המלכה" ואנשים כותבים לי דברים חמים ואני שהרגשתי אותה חיה בועטת ונושמת בתוכי במשך שש וחצי שנים משחררת.

בכתבה הראשונה שכתבתי בימי חיי ובה סיפרתי על  לידתה של בתי כתבתי: "החודש הארוך ביותר בחיי אשה הוא החודש התשיעי". ובכן, החודש הארוך ביותר בחיי השנה ,היה החודש שלפני יציאתו של הספר לאור. הייתי חרדה כמו אם המשחררת את ילדה לצאת מהבית בפעם הראשונה בלעדיה, מתפללת להצלחתו בחיים שם בחוץ, כשהיא לא איתו בשביל לשמור עליו מכל רע, משחררת את כנפיה המגוננות ומניחה לו לעוף בכוחות עצמו. כך הרגשתי.

וכעת כשהילד בחוץ והוא מסתדר לא רע בכוחות עצמו ואפילו מצליח להפתיע אותי בהצלחתו, אני סוף סוף נושמת.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה