סליחה בתי - על צום ו-צמה כשערב יום כיפור ויום הילדה הבינלאומי נפגשים

השנה ערב יום כיפור הוא גם יום הילדה הבינלאומי, ואני מתמודדת עם שיר בשיעורי הבית של בתי, שמייצג את הכל: את נחיצות יום הילדה הבינלאומי ואת הצורך בסליחה

10/10/2016
טל ברייר בן מוחה קבלו עדכונים מטל
  • RSS

אחד עשר לאוקטובר, ערב יום כיפור מצטלב השנה עם יום הילדה הבינלאומי, ואני מוצאת את עצמי מתמודדת עם שיר אחד קטן בשיעורי הבית של בתי - שיר אחד שמייצג את הכל. את נחיצות יום הילדה הבינלאומי, את מה שצריך לבקש סליחה בגינו, את מה שצריך להרהר עליו בזמן הצום, ואת הדרך המפותלת שאנחנו עוד צריכות וצריכים לצעוד בה.  

רגע לפני יום כיפור יושבת לצידה של בתי בת השמונה היא מכינה שיעורי בית. במחברת "שפה" שאלות על השיר "סליחה" והיא מבקשת עזרה. כדי לענות, צריך לקרוא את הטקסט. אז אמא טובה שכמותי קוראת ברפרוף.

סליחה מאת יעקב סתר

אני עוברת בחטף על החרוזים הרפים והשפה הדלה, רוטנת בשקט לעצמי על שיר ששוב הגיבור שלו הוא ילד (ולא ילדה) ועל מסר שהוא סליחה מאלוהים ולא סליחה מבני אדם. ואז... מגיעות שתי השורות האלו, שתי השורות שמבשרות לי ששוב הגעתי אל "הרגע הזה". הרגע הזה שאת צריכה לחשוב אם את עוצמת עיניים חזק, סותמת אף מרגיעה את הבטן המתהפכת וממשיכה כאילו כלום או- לא. כל כך הרבה פעמים שאת כמהה ליכולת ההתעלמות, היכולת הזו שלא ניחנת בה. אז את כותבת למורה ולמנהלת, חודלת את השיעורים ומדברת עם הבת שלך, כותבת פוסט בפייסבוק ותוהה מה עוד אפשר לעשות כדי לשנות את המציאות הזאת.

אימא ובת לומדות יחד (צילום: שאטרסטוק)

ערב יום כיפור השנה יוצא בדיוק באותו יום בו חל יום הילדה הבינלאומי – אחד עשר באוקטובר . לא שמעתן/ם על היום הזה? זו בדיוק חלק מהבעיה ועל כך תוכלו לקרוא כאן . בשנה שעברה בדיוק ביום הזה 11.10.15 יצאתי בפרויקט הד סטארט (מימון המונים) לספרי – ספר הילדות והילדים-  לביאת

סיפורה של רונה הילדה שמגלה שיש המון סיפורים על אריות אבל אין אף סיפור על לביאה ויוצאת למסע יחד עם הגננת שלה לשנות את המציאות המעוותת הזו בגן ובכלל. את הסיפור הזה ואת הגילוי של רונה, כבר לא מעט א/נשים מכירות ומכירים, אבל היום אני מתחברת לגילוי השני של רונה, זה הפחות מוכר וידוע . רונה מגלה שלמרות שההטייה בולטת וברורה כמו גם העוול הנגזר ממנה, אף אחד בעולם המבוגרות והמבוגרים לא מזהה אותם. רונה מגלה שגם כשהיא מצביעה על ההטיה ואומרת "המלך הוא עירום" קשה מאוד לשכנע את החברה במערומיה שלה עצמה. כן כן, רונה מגלה שזיהוי ההטייה וההתרעה בגינה לא מספקת, אפילו לא מציאת חלופה הולמת, הקושי האמיתי הוא להוכיח בחברה רווית הטיות שהמציאות הנחזית- אינה המציאות, שמה שהתרגלנו לראות כלגיטימי, טבעי, ברור, שובבי, מקובל הוא ממש אבל ממש לא!

ואם קשה לשכנע שיש משמעות להעדרן של לביאות בספרות ובכלל איך נשכנע שהכללת השיר הזה בחומרי הלמידה של מערכת החינוך משמרת את תרבות העליונות הגברית שלא לומר תרבות האונס?

אז קצת ממילות השיר- הילד מבקש מאלוהים שיבקש סליחה מכולם בשמו. מאמא ומאבא מאחיו על המריבות והמכות מהפרחים שקטף ומהנמלה הקטנה שבשוגג מעך הוא גם מבקש סליחה מציבורים גדולים כמו כל אלו שאי פעם הוא הוציא להם לשון, ואז באה התפנית:

"סליחה אם משכתי לרות בצמות
(למרות שאני לא הייתי ראשון....)."

עד עתה הילד היה בטוח לגמרי בכל המעשים שלו פתאום דווקא ביחס למעשה קונקרטי ביחס לילדה ספציפית נוספת לה המילה "אם". לא ה"אם" שאנו מכירות כמו "אם פגעתי במישהי אני מצטער" אין פה יחס לתחושה שלה, אלא למעשה. יש פה "תאור עובדתי" מניפולטיבי. התנצלות על מקרה ואז הוספת מילה אחת קטנה לכאורה אך כזו שהופכת את המקרה עצמו לסימן שאלה. היה? לא היה? אולי היא המציאה? או דמיינה? וכמובן שמיד לאחר מכן מגיע "טיעון הגנה" אינסטנקטיבי - אין כאן אשמה! הוא לא היה הראשון. גם אחרים משכו בצמות, ועשו בשערה, בגופה, כשלהם, ואם אחרים עשו מה שעשו אז גם לו מותר. בכלל... לבנים-גברים מותר.

רונה הילדה בלביאת מציירת אריה- ובהחלטה של רגע היא מוסיפה לו צמה ומכנה אותו/ה לביאה, צמה שמסמלת את המנהיגות של ענת הגננת, את מנהיגות הלביאות, צמה שמסמלת את רונה הילדה את הילדות והנשים בכלל, צמה שהפגיעה בה מקבלת לגיטימציה ממשרד החינוך.

בערב יום הכיפור הזה, יום הילדה הבינלאומי, אני מבקשת סליחה. סליחה בתי, סליחה שאת נאלצת לחיות בתוך המציאות הזו, סליחה שאת נאלצת ללמוד את העיוות הזה סליחה על שלמרות שאמא משתדלת ממש, למרות שעם אמא פועלות עוד הרבה לביאות כל אחת בתחומה, למרות שהתקדמנו ומתקדמות צעד ועוד צעד,  הדרך עדיין ארוכה ומפותלת ולא הגענו אל סופה. אבל, בסליחה לא אקנח.... לא! סליחה אינה מספיקה, את זה כבר הסברתי בשיחה שחדלה את שיעורי הבית. בצד הסליחה יש הבטחה ועשייה, ואני מבטיחה. מבטיחה לך שנמשיך לפעול, עד מתי? עד שכמו בכל צמה יגיע הרגע הזה- הרגע שבו נכרוך את הגומייה הסגולה.

כריכת הספר לביאת מאת טל ברייר בן מוחה

טל ברייר בן מוחה מייסדת מנהיגותה - פיתוח מנהיגות חינוכית מודעת מגדר

מחברת ספר הילדות והילדים- לביאת

חברה בארגון SUPERSONAS לקידום נוכחות נשית מאוזנת בצמתי השפעה והחלטה בישראל




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה