כשלנה דנהאם התאהבה באישה

האם אישה סטרייטית יכולה להתאהב באישה אחרת? לנה דנהאם, יוצרת וכוכבת סדרת הטלוויזיה “בנות”, מוציאה ספר חדש וחושפת את כל הפנטזיות הגנוזות. קטע מיוחד מתוך “לא כזאת”, והצעה לגולשות סלונה

30/10/2014
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS

בפרק הראשון בסדרה “בנות”, דמותה של לנה דנהאם, הכוכבת והיוצרת, מכריזה להוריה כי היא כותבת ספר וחושבת שהיא “הקול של הדור שלי. או קול כלשהוא, של דור כלשהוא”. בקרוב הסדרה חוזרת לעונה רביעית ואותה אוטוביוגרפיה מסתורית עדיין לא יצאה לאור – אך קריאה ב”לא כזאת: שיעורים שלמדתי כאישה צעירה”, שיוצא כעת בעולם האמיתי, הוא הזדמנות לראות על מה בוססה האמירה היומרנית והשובבה הזו.

לנה דנהאם רק בת 28 וכבר מתעדת את חייה בסגנון הייחודי שלה, מלא הסתירות. היא בו זמנית דעתנית ומבולבלת, חמה ומנוכרת, חושנית ומגושמת, היפסטרית חדשנית עם נפש של יהודייה זקנה ממיאמי. התוצאה היא רצף תודעה מלא צבע והומור, ששואב מתוך עולם תרבותי עשיר שאת חלקו קשה להבין בלי המטען האמריקאי של ילידת שנות ה-80 בניו יורק – אבל גם אז, יש בו יכולת לגרום להתמכרות. יעל אכמון תרגמה את הספר שיוצא בהוצאת כנרת זמורה ביתן, הנה חלק בלעדי מתוכו, והצעה מיוחדת לגולשות סלונה.

(הדס בשן)

***

היתה לי הידלקות בנות רצינית אחת, מונח שלמדתי לשנוא מנשים שאני מעריכה (אבל שאין לי הידלקות בנות עליהן). בנוסף, לאור העובדה שיש לי אחות לסבית, אני מוצאת את המונח ”הידלקות בנות” קצת הומופובי, כאילו חשוב לי להבהיר שההידלקות שלי על אישה אחרת כלל אינה מינית, אלא מתונה וחמודה, ממש כמו… בת.

קראו לה אן צ’ו. אני הייתי בכיתה ג’, היא ב־ד’. היא לבשה חולצות טריקו תרמיות, מכנסי ג’ינס רחבים וסרט ראש על קו השיער, שיצר רושם שהוא מחזיק במקומה פאה של שיער שחור מבריק.

במבט לאחור, יכול להיות שהיא היתה לסבית — היא אהבה לשחק כדורגל, והיה לה ביטחון עצמי רברבני שלא נועד לעורר זכרים אבל עשה זאת בכל זאת, בשנים שלפני הזקפה, כשהיכולת של ילדה להשתולל עם החבר’ה מהווה גירוי מיני גדול יותר מציצים. קבוצת החברות המצומצמת שלה נבחרה בדקדקנות חדה כלייזר. אן היתה יפהפייה כמו גברת אבל בלתי ניתנת לידיעה כמו גבר. היא היתה פעילה אבל שקטה. החיוך שלה היה איטי להפציע, והראש שלה היה גדול על ממדי גופה, וכשהסתכלתי עליה הרגשתי חמימות לא נוחה.

lenacar3010

מעולם לא דיברנו, אבל צפיתי בה בתשומת לב בטיול בן יומיים לשמורת טבע, הסתכלתי עליה בעודה מנופפת במקל להורדת גשמים ומנתחת צנפת ינשוף, ולאחר שההורים שלי אספו אותי מוקדם (כי הקאתי), העברתי את סוף השבוע בחדר האורחים בבית של סבתא שלי כשאני מדמיינת את אן ואותי ממתיקות סודות באור הכתום המעומעם של מסיבת פיג’מות.

לא התאהבתי באישה מאז, אלא אם לוקחים בחשבון את מערכת היחסים המבולבלת שלי עם שיין מ”ישנן בנות”. מעולם לא רציתי להיות עם אישה, יותר נכון לומר שרציתי להיות הן: ישנן נשים שהקריירה שלהן מרגשת אותי, שקלות הלשון שלהן מרשימה אותי, שיכולתן המסתורית לנהל שיחה קולחת במסיבות מעוררת בי בו־זמנית עוינות וריתוק. אני לא מקנאת בדברים שמקובל לקנא בהם — בחברים או בתינוקות או בחשבונות בנק — אבל כן חומדת את סגנונות הקיום של נשים אחרות.

יש שני סוגים של נשים שמעוררים בי קנאה באופן מיוחד. הראשון הוא האישה הנלהבת, זו שעסוקה בעליזות מבוקר עד ערב ומסוגלת ליהנות מדברים כגון ארוחות צהריים קבוצתיות, חופשות ספונטניות בקרטחֶנה עם חבורה של בנות, ותכנון מסיבות של אנשים אחרים לקראת הולדת תינוק. נדמה שהשאלות האקזיסטנציאליות הגדולות לא רודפות אותה, והיא מסוגלת לנקות את התנור שלה בלי לחשוב אפילו פעם אחת, מה הטעם? הוא הרי רק יתלכלך מחדש, ובסוף כולנו נמות. למה שלא אדחף כבר את הראש…

סבתי דוטי היא אישה כזאת. בגיל תשעים ושלוש, היא עדיין הולכת למספרה פעמיים בשבוע, תמיד חמושה בשפתון בצבע קורל, ומרעיפה עצות על המחפשים אהבה (“את צריכה להיות חיובית ופשוט לדבר עם העיניים”). היא היתה קטנטונת כל חייה, ופעם אחת, בנשף צבאי בשלהי שנות השלושים, חייל אמר לה: “הייתי יכול לאכול בוטנים מהראש שלך,” והיא ראתה בזה מחמאה אדירה.

הגרסה המודרנית שלה היא חברתי דב, שאוהבת לנסות שיעורי כושר חדשים ומסוגלת לכתוב באותן ארבע שעות כל יום באותו בית קפה, ללא ספקות לגבי התהליך היצירתי. היתה לה שורה אינסופית של דייטים לא מחייבים על ארוחת ערב כשהיתה רווקה, לפני שפגשה את בעלה והתאהבה בו, ומעולם לא האשימה אותו שהוא לא מבין “איך ההרגשה להיות אני”. דב מתכננת באופן סדיר חופשות סוף שבוע בעוד מקום “סקסי, מקסים” כגון פאלם ספרינגס וקרטחנה, והיא אמנית הלוגיסטיקה של הארוחות החגיגיות ושל התורים לרופא. לא נראה שהיא חוששת שתחטוף זאבת או סרטן. היה קל מאוד לפטור את דב מתוך קנאה כמישהי קלת דעת או שטחית, מישהי שלא מודעת למה שבאמת קורה בעולם. אבל דב חכמה, וכפי שאמרתי — אני מקנאת בה.

הסוג האחר של אישה שמטריפה אותי מקנאה הוא הדיכאונית היפהפייה. אני יודעת שלא טוב להציג דיכאון באור נוצץ, אבל אני מדברת כאן על מלנכוליה ברמה צנועה יותר, שהיתה יכולה להיות ממש מבאסת אצל הקופאית שלך בסופרמרקט אבל עובדת לא רע אצל סוג מסוים של נשים, ארוכות רגליים וחלקות שיער, שחקניות־משוררות בשאיפה. יום ראשון אחד, בזמן שהלכתי לי בברוקלין וחיפשתי פודינג אורז, נתקלתי בחברה של ידיד קרוב שלי. היא עשתה ג’וגינג, רגליים צחות מושטות לאורך קילומטרים ממכנסי ספורט קצרים בסגנון רטרו.

“מה נשמע, ליאן?” שאלתי.

היא הסתכלה עלי במבט מנומנם ואמרה באנחה ויקטוריאנית: “מחורבן.” כל כך התרשמתי! מי עונה על השאלה הזאת בכנות? נניח שבדרכי לקנות אקדח כדי להתאבד, הייתי נתקלת במכרה שעובדת במחלקת יחסי הציבור של “אייץ’ אנד אם”:

מכרה: היי, מה קורה?

לינה: אה, לא הרבה. סתם הולכת לקנות משהו מוזר. [מצחקקת]

מכרה: הרבה זמן לא התראינו. מה שלומך?

לינה: אה, את יודעת. ככה זה! החיים כזה דבר מוזר, את יודעת? כאילו, בטירוף! כלומר, בואי ניפגש מתישהו לקפה. אני ממש פנויה, מתי שתרצי.

בעודי צופה בליאן רצה הביתה בתנועה איטית, חשבתי כמה אפקטיבי בוודאי הקטע הזה. ליאן כל כך יפה ועצובה. החבר שלה יבלה שנים בשליחויות ליליות למענה, בניסיון פשוט להעלות על פניה חיוך. נהגתי לחשוב שבחורים אוהבים שאת עליזה, סתגלנית ושנונה. למעשה, לשרבב שפתיים בזעף מול תוכנית טבע בטלוויזיה ולהכריח אותם לתהות מה את חושבת אחרי הסקס, יעיל בהרבה ברוב המקרים. ראיתי פעם את ג’ואן דידיון במסיבה, אוכלת טוסט מאוד לאט ובלי לדבר כשהיא מוקפת עדת גברים צעירים ולהוטים־לסייע, ונראה שזה מאשש את התיאוריה הזאת.

תמיד קינאתי במאפיינים גבריים, גם אם לא בגברים עצמם. אני מקנאת בקלילות שנראה שהם ממלאים בה את תפקידיהם המקצועיים: היעדר הצורך להתנצל, או לעשות שמיניות באוויר כדי לוודא שהאנשים סביבך מרגישים בנוח עם מה שאתה מנסה לעשות. לעתים קרובות הם חופשיים מהאינסטינקט לרַצות אנשים אחרים, ותמיד ראיתי בכך מארה של קיומי הנקבי. צפיתי בגברים מזמינים במסעדה, מבקשים יין מחורבן ותוספת לחם בביטחון עצמי שלעולם לא הייתי מצליחה לגייס, וחשבתי לעצמי, כמה כיף זה בוודאי. אבל אני גם רואה בהיותי אישה מתת ייחודית, פינוק מקודש, באופנים כה עמוקים שלא הייתי מסוגלת לנסח אותם במפורש. זוהי זכות מסוג מיוחד להיוולד בגוף שאת רוצה בו, לאמץ בחום את תמצית המגדר שלך, אף בעודך מכירה בדברים שאיתם עלייך להתמודד. אף בעודך מחפשת כיצד להגדיר זאת מחדש.

אני יודעת שעל סף מותי, כשאסתכל לאחור, נשים הן אלה שאתחרט על כך שהתווכחתי איתן, נשים שביקשתי להרשים, להבין, נשים שעינו אותי. נשים שהייתי רוצה לפגוש שוב, לראות אותן מחייכות וצוחקות ואומרות, כך זה היה אמור להיות.

lena4002910

***

>> רוצה לקרוא עוד? סלונה מחלקת 25 עותקים של “לא כזאת”, לראשונות שימלאו את הטופס ויענו על השאלה:

באיזה רובע של ניו יורק מתרחשת עלילת הסדרה “בנות”?

 

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה