כשלא נתנו לבתי לשיר

לפני שנה וחצי, בתה החיילת של שרית סרי ששרתה בתאטרון צה"ל, חזרה הביתה מבסיס בצפון מבלי שעלתה על הבמה. את המבוכה ועוגמת הנפש, היא עדיין לא שכחה

27/12/2011
שרית סרי קבלו עדכונים משרית
  • RSS
» חשבנו שזה ארוע נקודתי. סרי

ב-5 ביולי 2010, בשעת צהריים מוקדמת, נפרדתי לשלום מבתי החיילת ששירתה בתיאטרון צה"ל כחלק מצמד בידור (ביחד עם חייל נוסף), ויצאה להופעה בצפון הרחוק: טקס סיום טירונות גולני.

לקראת השעה חמש היא סימסה שהם הגיעו בשלום אל הבסיס בו תתקיים ההופעה, הרכיבו ציוד, הבמה מוכנה והם תיכף עולים להופיע והיא תגיע הביתה אחרי 12 בלילה. כעבור חצי שעה היא צלצלה שוב, וכבר ב'הלו' שלה הבנתי שמשהו לא טוב קורה. בקול המום היא אמרה לי שהיא מחכה לבד באיזה חדר צדדי ולחשה במהירות "יש כאן בלאגן וההופעה כנראה תתבטל בגללי כי המפקד של הבסיס לא מוכן שאני אופיע אצלם".

- " לְמה הוא לא מוכן? – תסבירי לי שוב. לאט. לא הבנתי."

- "אני לא יודעת... עדיין לא הסבירו לנו בדיוק... אנחנו מחכים. רק אמרו שזה קשור לכמה חיילים דתיים שיש בבסיס ושאסור לי לשיר כאן. מבררים" ... ענתה במקוטע.

- "אבל המופע שלכם מצחיק ואין בו לבוש חשוף או גסויות?!?!"

- "אמרו לנו שאם יש שירים בהופעה – זה יכול לפגוע ברגשות של החיילים הדתיים כאן...יש בעיה... רגע, קוראים לי אנחנו עולים לרכב. חוזרים לתל אביב...אני אסביר לך בבית" .

נשארתי עם מכשיר הטלפון ביד. בהיתי בו דקה ארוכה כמו שחקנית גרועה בטלנובלה  ליגה ז' שמנסה לעכל את מה ששמעה.

אז כן. הם התקפלו ושבו לבסיסם במרכז הארץ. ולא בשלום. לאורך כל שעות הנסיעה בחזרה, קיבלתי ממנה דיווחים על עשרות שיחות התנצלות וסליחה מהמפקדים הישירים שלה (חיל חינוך) על המבוכה ועוגמת הנפש שנגרמו לה ולפרטנר שלה. מכיוון שהנסיעה הייתה ארוכה, היה מי שהספיק לעדכן אותם שהידיעה על ביטול ההופעה ממניעים דתיים כבר זלגה לאינטרנט, ושייכנסו מהר לראות אותה כי יש סיכוי שדובר צה"ל יסיר את הפרסום.

רק אחרי שהידיעה עלתה למרחב האינטרנטי הגיע הנימוק המלא והמעודכן מצד המבטלים ונאמר בו נחרצוֹת שאין שום קשר לבעיה עם 'שירתה של אישה' (בתי, לצורך הנושא) - אלא לתקופת "בין המְיצרים". תקופת בין המיצרים או לא - את העלבון של בתי שום תקופה לא סילקה. ואם אכן זה הנימוק – למה הוא לא נאמר בזמן אמת בעודה שם?

התחושות שלה וגם שלי היו מאד מוזרות בסוף אותו יום. היא הרי הופיעה במשך למעלה משנה, יום יום, כמעט בכל בסיסי צה"ל ללא כל בעיה, ואירוע-ביטול-ההופעה-מנימוקי-דת היה אמנם מביך ותמוה - אך לא נתקלנו בו קודם. סיכמנו בינינו שכנראה מדובר בעניין נקודתי השייך לבסיס המסוים ההוא בצפון ולכן, כנראה, גם לא קיבל אף כותרת ראשית בשום אתר חדשות מוביל.

די לקרוא את מאות הטוקבקיסטים הזועמים מלפני שנה וחצי (איראן – זה כאן / מדינה חומניסטית.. וכד') נוכח מה שקורה כאן בשבועות האחרונים, כדי להבין שכנראה לא זזנו מטר. נהפוך הוא. זה רק מתחיל.

המרחב הצה"לי משליך על הציבורי

למרות שהתקוממתי אז מאד, לבושתי לא עשיתי עם זה כלום. וכן, אני מצרה על כך מאד אבל לא הרגשתי לרוץ לתקשורת (בעקבות מקרה אחד ויחיד) ולסבך את הבת שלי בעודה חיילת שאוהבת את השירות שלה ונהנית מכל רגע. הנה עברה לה שנה וחצי, ורק כשצפיתי בדיאלוג הפיקודי-צורמני שהתנהל (ולמזלנו גם תועד) בין הרמטכ"ל, שר הביטחון ומפקד חטיבת גולני בנושא שירת חיילות – נפלו לי אסימונים נחוצים וחזרתי לאותה 'תקרית זימרה' מיולי 2010.  הדחקה הדוחה והמיותרת (ברק-גנץ) ההיא סימנה לי משהו במהות ההתייחסות הצהל"ית לאישה (וממש כיפאק היי שלפני שבוע מינו סוף סוף אלופה לצה"ל. תודה רבה באמת. וואוו) – הבנתי שחובה עלינו לקחת בחשבון את הכוח שיש לצה"ל ולמפקדיו במרחב הצה"לי שמשליך ישירות על המרחב הציבורי - אל מול כפייה דתית.

בחודשיים האחרונים, כשמתרבים הסיפורים על הדרת שירת חיילות, אני שואלת את עצמי יותר ויותר למה סתמתי אז את הפה. ובכל פעם עניתי לעצמי את אותה תשובה. פשוט ידעתי שלא אוכל לכתוב על התקרית המקוממת הזאת עד שבתי לא תשתחרר מצה"ל. והנה היא השתחררה לפני חודש – ואני יכולה.

לא יודעת איך זה אצלכם, אבל הדרת הנשים אצלי - התחילה בצה"ל, שגם בימים רגילים ולא מודרים משמש כסמן חברתי לגבולות חופש המרחב הכללי שלנו כאן. ראו הותרעתם.

יחד עם זאת חשוב לי להדגיש: יש בי כבוד בסיסי לשומרי מסורת ודתיים (גם אם לפעמים מגרה אותי להזמין את חברתי החוזרת-בתשובה לבוא לעשות איתי שבת חילונית פעם ולראות כמה כיף), אני חיה במרכז ת"א בסביבה שחיים בה בשכנות ובשלום גם יחד לובשי קפוטות וחילוניים כבדים וצר לי כל כך עבור הציבור הדתי כולו שמסומן על ידי חילוניים קיצוניים כמיקשה אחת עם החרדים הפוגעניים המפרידים נשים באוטובוסים, מסלקים בחורות למדרכות נפרדות ויורקים על ילדה קטנה.

>> נשים מגרשות את החושך - לכל הכתבות בפרוייקט

>> הבלוגריות של סלונה כותבות בנושא:

אושרית נבארה: הדרה מתחילה בבית

לייזה פאנלים: תקראו לי אישה

מורן מישל: אל תגידו קומץ

פיני שרגיל בן סירה: מה זו הדרה?

רקפת פרא: כשחרדים זרקו עלי ביצים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה