כשהכריש ישן

סלונה מחלקת 30 עותקים לרומן החדש של הסופרת מילנה אגוס על מערכות יחסים לא קונבנציונליות. היכנסו לקרוא את הפרק הראשון

18/05/2014
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS
» מתוך כריכת הספר "כשהכריש ישן"

משפחת סבילה-מנדוזה

למעשה אנחנו כלל לא משפחת סבילה-מנדוזה. אנחנו סרדים, אני בטוחה בכך, בני סרדיניה מאז התקופה הפליאוליתית המאוחרת.

אבי בוא מי שקורא לנו ככה, בשני שמות-המשפחה הכי שכיחים שם למטה, בדרום. הוא היה נוסע הרבה, והמיתוס שלו הוא אמריקה, אבל לא זאת שבצפון, העשירה ובת-המזל, אלא זאת שבדרום, הענייה והדפוקה. כשהיה נער היה אומר שיחזור לשם, לדרום-אמריקה, לבדו, או עם האשה שיישא ויחלוק איתה את האידיאלים שלו ואת הרפתקת הניסיון להציל את העולם.

מאמא אף פעם לא ביקש שתתלווה אליו. הוא-עצמו נסע לכל מקום שהיתה נחוצה בו עזרה. אבל אף פעם לא איתה, שפוחדת יותר מדי מסכנות ותמיד אין לה כוחות.

בבית שלנו כל אחד רודף אחרי משהו: אמא אחר היופי, אבא אחר דרום-אמריקה, אחי אחר השלמות, ודודה אחר חתן.

אני כותבת סיפורים, כי בשעה שהעולם שכאן לא מוצא חן בעיני, אני עוברת מקום לזה שלי וטוב לי מאוד.

ובעולם שכאן יש דברים רבים כל-כך שלא מוצאים חן בעיני. יותר מזה, הייתי אומרת שהוא נראה לי מכוער ואני בהחלט מעדיפה את זה שלי.

בעולם שלי קיים גם הוא, שכבר יש לו אשה. אסור לי לחלוטין לשכוח את מה שהוא אמר.

“תישבעי לי שלא תרצי יחסים רגשיים אתי.”

ואני: “אני נשבעת.”

“הקשר שלנו יהיה חייתי ולא צמחי.”

“קשר חייתי.”

“שני כלבים שמכשכשים בזנב כשהם נפגשים ומריחים זה לזה את התחת.”

“אני יפה בעיניך?”

“הכי יפה שיש כאן.”

“אבל רק אני כאן.”

“אז מה?”

“אני מבקשת ממך, תגיד לי אם אני יפה בעיניך.”

“התחת שלך הוא הכי טוב בעולם.”

אבל המושג שלי על אהבה לא יכול להיות מורכב רק מתחת.

“הפנים שלי. מוצאות חן בעיניך הפנים שלי?”

“עם תחת כזה, מה אכפת לי פנים. וחוץ מזה, אם יש משהו שעולה לי על העצבים, זה לתת מחמאות בפקודה.”

ואז אני מפסיקה, כי אני לא רוצה להתנהג כמו אמא.

סבתא מספרת שאמא היתה תמיד קצת קוץ-בתחת. כשהיתה קטנה, היא היתה נפרדת מההורים, לפני שהלכה למיטה, בנשיקה וב’לילה טוב’. והם אולי היו עייפים וענו לה בטון פזור-דעת:

“לילה טוב.”

“תנו לי ‘לילה טוב’ יפה!” היתה הילדה מתחננת.

“לילה-טוב”, הם היו אומרים קצת ברוגז.

“לא ככה, לא ככה! אפילו יותר גרוע מקודם!” היא היתה מתייאשת ובוכה, וככה עד שהסבים, מותשים, החטיפו לה כמו שצריך. רק אז, בלית ברירה, היא היתה נרדמת.

היא משכימה עם שחר והולכת למרפסת עם דלי מלא מלבין ועם המטאטא, כדי לנקות את הקקי של היונים. אבל גם איתן היא היתה עדינה. היא מזמינה אותן להסתלק בכך שהיא בונה בצדדים מחסום של צמחים דוקרניים אדומים ולבנים, בהתאמה מושלמת לאריחים של הריצוף. היא גם תולה שקיות על חוטים, שירשרשו ויפחידו אותן, שאר הפרחים גם הם אדומים ולבנים: יסמין, ורדים, צבעונים, פרזיות, דליות.

הצבעים חשובים לה גם כשהיא תולה כביסה. אבל אני חושבת שכאן העניין אינו סתם אסתטיקה. למשל, בשביל המצעים שלנו, הילדים, היא משתמשת תמיד באטבים ירוקים: התקווה. בשביל אלה של המיטה שלה ושל אבא היא משתמשת באדומים: התשוקה. הבחנתי שהיא נמנעת תמיד מהאטבים הצהובים, הייאוש, וכשהיא מוצאת אותם בחפיבות המוכנות, שמתי לב שהיא מעלימה אותם. אמא פוחדת לא רק מהאטבים הצהובים, אלא מהכל. נדיר שתצפה בסרט עד לסוף ולא תברח מהקולנוע אחוזת-אימה מיד בסצנה הקצת-קשה הראשונה, או אפילו פשוט הריאליסטית. היא פוחדת גם מהכוכבים, כי היא מבינה באסטרולוגיה ובוחנת בחרדה את מסלולם, את מיקומם. קשה מאוד שלא תהיה בשמיים איזו סיבה לדאגה. היא אומרת תמיד שלעולם לא תסלח לעצמה שלא דאגה לכך שאחי יוולד כמה שעות מאוחר יותר: בשמיים היתה נוצרת אז זווית מדהימה בין נוגה לירח, ששניהם היו ברוח השמיים, דבר שהיה מביא לכך שיהיה מאושר באהבה. וגם בנוגע אלי היא מרגישה אשמה, כי במקרה שלי היה די דווקא בשעה אחת קודם. “הייתי צריכה לעמוד על שלי”, היא אומרת תמיד, “היו לי צירים ולא רציתי להפריע. הם היו בטוחים שאני עוד לא מוכנה, וזה לא היה נכון. ילדתי את הילדה כבר בלי צירים, ברגע שהירח היה ב’ריבוע’ עם כל כוכבי-הלכת! ילדה מסכנה שלי”.

אבי אומר שהיא ארנבת, ומחרבנת ג’ולות. הרבה פעמים הוא מתקרב אליה ולוחש לה באוזן את הרעש שהיא מקימה כשהיא אוכלת גזר.

“ניא  ניא ניא ניא ניא ניא ניא ניא”, ואמא צוחקת המון ומסתכלת בו תמיד מוקסמת, כי הוא היפוכה. הוא מצפצף צפצוף אחד ארוך על מה שאחרים חושבים. ואף פעם לא מתנצל על שום דבר. ואף פעם לא מרגיש נחות לעומת אף-אחד, אפילו לא על כך שאין לו תואר אקדמי. להיפך, כשמישהו מנפנף בתארים שלו, הוא ואמר שזאת אינה השכלה, שהשכלה היא משהו אחר, וכל אלה בורים גדולים מאוד.

“אמא שלך”, גילה לי פעם אבא, “היא אשה של ‘כאילו’. נצטרך לתת עלון הנחיות לכל מי שיש לו עסק איתה. הוראות-שימוש. אם אי-פעם יהיו לי בעיות, אם יקרה פעם שיהיה עצוב ויותר לא אצליח להצחיק אותה, כי אז כבר באמת אעדיף להיות במקום הכי אומלל עלי אדמות ולנבור באשפה.”

לכן אנחנו אף-פעם לא מגלים לה שום סוד, ואנחנו משמשים כמסנן בינה לבין העולם.

לעומתה, לי יש קיבה מברזל. כמו לסבא מצד אמי, ששירת במלחמה בחיל-הים ושרד שלוש טביעות של אוניות, שנתיים בשבי אצל הגרמנים, ובחודשים האחרונים אצלם אפילו צעד יומם ולילה בכפור עם אנשי האס-אס הנסוגים, שהרגו כל מי שלא יכלו עוד להמשיך. הוא נאבק עם כלבים על כמה קליפות של תפוחי-אדמה בזבל בשעה שה”קוץ” עמד והתבדר להסתכל על כך. הוא צעד מבלי להיעצר, ולכן לא הרגו אותו והוא שרד.

הוא חזר והתחיל לחיות מחדש. אלא שהיה עצבני. אם נל לך מזלג מהשולחן, הוא היה מזנק באוויר.

הוא הפסיק לספר לאמי על זוועות המלחמה כמעט מיד, כי לילדה היו בלילה סיוטים והיא חלמה שהיא עומדת עם סבתא בשורה ארוכה של אנשים ערוכים להיאסר במחנה-ריכוז, בשעה שמענים את סבא.

בתגובה לרשעותו של היטלר היא הפכה בנערותה לקומוניסטית. אבל אחר-כך קראה על פשעיהם של סטלין ומאו, וכמה רעים החיים הן ברוסיה והן בסין, ואז דבקה בכנסייה. אבל גם שם היו אנשים רעים, עכשיו או בעבר: למשל, האינקוויזיטורים, או המתחסדות חסרות החמלהץ האחת-והיחידה היתה הדמוקרטיה. מושלמת. אבל אבא אומר תמיד שגם הדמוקרטיות המערביות, עם הדיקטטורה הכלכלית שלהן, רוצחות את העולם השלישי.

הוא כבר נשוי, אבל שיחות הטלפון שאלה משפיעות עליי כמו כישוף.

“זה אני, מה שלומך?”

אני כבר לא זוכרת מה שלומי. אני מתחילה לפלס בשבילו דרך בתוך ההמון – לארגן תוכניות מסובכות ביותר כדי שיבוא לבית שלנו כשבני-משפחתי אינם. בעיקר אמא, שאם אינה בעבודה, היא תמיד נמצאת. אני משכנעת אותה לצאת לטיולים בשביל הציורים שלה, ומשאירה אותה, עם לוח-הצבעים שלה, יותר ויותר רחוק: על גבעת סן מיקלה, שחולשת על כל העיר – אלא ששם נעצבת אמא ובגלל אופן מותה, ב-1511, של ויולנטה קרוז המסכנה – או ליד המגדלור של חוף קלמוסקה, בלב האופק האינסופי. אנחנו קובעות זמן, ואני נוסעת להחזיר אותה בווספה האדומה שלי, כי אין שום אפשרות שאמא תתמצא ותיסע באוטובוס.

ההמתנה היא טקס אמיתי: נורה שח עשרה ואט בחדר, שקט מוחלט. אני מחכה לו שרועה על המיטה בחדרי כאחיו אנחנו יומדים לצאת. מעיל, ארנק, נעלי עקב וידיים משולבות על החזה. אשה מתה שנכונה להיוולד מחדש. אחת די-מכוערת דרוכה להפוך להיות יפהפייה.

*****

“כשהכריש ישן” מאת מילנה אגוס, “הספריה החדשה וכתר”. מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו.

סלונה מחלקת 30 עותקים לספר “כשהכריש ישן”, לראשונות שימלאו את הטופס:

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה