כסף קונה הכל, לא אותי

כשהציעו לתמר בן יוסף משרת כלכלנית ראשית בבנק גדול, ובדירקטוריונים של בנקים גדולים היא סירבה והעדיפה להמשיך לכתוב מאמרי דעה כלכליים: "חוויתי על בשרי את השינוי הכלכלי והחברתי".

14/08/2012
תמר בן יוסף קבלו עדכונים מתמר
  • RSS
» ThinkStock

מתוך הבלוג "עידן השוק החופשי" של תמר בן-יוסף.

אני זוכרת את עצמי מטפסת במדרגות הבנק. הבנק שבו הוצעה לי משרת הכלכלן הראשי בתחילת שנות ה-90. על הקיר היו תלויים ציורי שמן בתפקיד "ציורי שמן". נזכרתי בבדיחה שסיפרו חברים של הוריי בשנות ה-50: "נובורישית אחת הולכת לצייר, הוא מציע לה ציור שמן. לא, היא אומרת, אני רוצה ציור מרגרינה. מרגרינה יותר נחשב". זה היה בתקופת הצנע של שנות ה-50, כאשר כמה אנשים התעשרו בשוק השחור. זה היה בעידן "כך נבשל", ספר הבישול של ויצ"ו שיצא לאור לראשונה בתש"ח, נדפס במהדורות רבות, והכיל הרבה מרגרינה במרשמיו.

מכאן ברור שהכל התחיל בבית הוריי. הם השתייכו לתנועת העבודה. מתישהו בסוף שנות ה-50, הם החליטו לקנות כורסה – כורסתם הראשונה בארץ ישראל. הרבה שנים הם חיו על ארגזי תפוזים ועוד פריטי ריהוט מעוצבים כמותם. כשהייתי בת ארבע, הם נכנסו לבית משלהם: מיטות ברזל מכוסות בכיסויי בד יפים, ארונות ספרים, שולחן עם ארבעה כיסאות שמסביבו ישבו לארוחות חגיגיות ולקפה. ואז, כשהוריי הגיעו לגיל חמישים פלוס, פתאום הם חשקו בכורסה. התקופה הייתה תקופת העלייה ההמונית, אנשים חיו באוהלים ובפחונים, איך מכניסים הביתה כורסה, פריט כל כך מנקר עיניים. וכך, במשך חודשים התנהל בבית דיון על ה"פוטל" – מילה שביטאו במבטא צרפתי כדי להדגיש את זרותה ואת הדקדנטיות הגלומה בה. הפוטל נקנה לבסוף, גיל חמישים פלוס כנראה הכריע.

ידעתי שכך לא אהיה עשירה

למרות שבכל זאת יצא לי לשבת על כורסה מגיל די צעיר, לא הרגשתי ממש שייכת כשצעדתי במסדרון הבנקאי. הגעתי לשיחה, הציעו לי את משרת הכלכלן הראשי בתנאי שאפסיק לכתוב מאמרי דעה בעיתונות. אז כבר כתבתי  מספר שנים ב"גלובס" טור שבועי ופרשנויות על מצב המשק ומדיניות הממשלה ושאר הגופים הכלכליים המובילים. קיבלתי משכורת סבירה. זה היה בתום חמש-עשרה שנות עבודה במשרד התעשייה והמסחר. חמש-עשרה שנה שבהן למדתי לא-מעט, התנהגתי יפה, ובעיקר סתמתי את הפה. יכולתי כבר לנחש מראש איך זה יהיה במוסד שבו כל שביב מידע שווה כך וכך מיליוני שקל. ובמיוחד לאישה, נשים אף-פעם לא אמורות להפר את הכללים. העדפתי להישאר בעיתונות. באותה תקופה, דחיתי גם שתי הצעות לחברות בדירקטוריונים של בנקים גדולים ומכובדים.

לזכותי ייאמר, שהיה לי ברור שככה לא אהיה עשירה, אבל זה לא היה לי כל כך חשוב. מה שלא צפיתי מספיק הוא הפסד התהילה עקב הויתור על הבנק. באותה תקופה, מסוף שנות ה-80 ואילך, הועבר הנזר המקצועי מהממשלה ומהעיתונות  לפיננסים. המהפך שחל בענף הפיננסים בישראל – הסרת רוב הפיקוח הממשלתי מעליו, והפרטת החיסכון הפנסיוני המוחזק בו – העשירו את הענף ואת מנהליו והקנו להם עצמה אדירה. כסף וכוח קונים הכל – גם הילת מצוינות מקצועית.

לא צפיתי גם את צדו השני של התהליך: את התמזערות כל מה שלא שייך למגזר הכסף – אקדמיה, ממשלה, תקשורת, ואפילו המגזר העסקי היצרני. לא צפיתי, אבל בהסתכלות לאחור, זה באמת לא כל כך חשוב. הייתי שם בכל האירועים, חייתי אותם. ישבתי בישיבות שרוקנו את משרדי הממשלה מתוכן. קיבלתי הצעות מפתות ואיומים לא-פחות מרשימים בעבודתי העיתונאית. חוויתי על בשרי את השינוי הכלכלי-חברתי, ופה ושם גם טעיתי בהערכותיי. טעיתי, ודווקא בגלל הטעויות, אני מבינה.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי– רכישה כאן, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה