כל מה שצריך זה ללמוד לשחרר

בקרוב אני חוגגת שנה ראשונה לאמהות. מקופלת בערסל, תלויה באוויר ומכווצת בתנוחת רחם הבנתי למה אני חייבת לעצמי יותר זמן של לבד

25/09/2017
רעות חוצה קבלו עדכונים מרעות חוצה
  • בדואר
  • RSS

צילום: גלית סבג

מאז שהבת שלי נולדה לא נפרדנו. בעוד שבוע היא כבר בת שנה ולאחרונה התחלתי להרגיש את החופש לוחש לי באוזן מילים מפתות. זה לא שאני לא מבלה לפעמים לבד או יוצאת לדייט עם בעלי, אבל בגדול, מאז שהיא נולדה, באופן טבעי הצרכים שלה או לפחות מה שאני חושבת שחשוב עבורה, הפך לראש סדר העדיפוית.

כך קרה שנדחו שוב ושוב התוכניות שלי לטוס לחו”ל, להירשם לסטודיו לפילאטיס, להתחיל ללמוד משהו ועוד כל מיני דברים קטנים שחשבתי שאני דוחה בגללה, כדי להיות איתה ובשבילה כמו שצריך, כמו אמא מושלמת.

המשכתי בחיי, דוחה ודוחה ככל שניתן, בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון. בשבוע שעבר הוזמנתי על ידי האגיס וסלונה להשתתף בסדנת אנטיגרביטי לאימהות בלבד, חיפוש קצר בגוגל חשף בפניי ערסל תלוי שעליו אני אמורה לבצע תרגילים שבדרך כלל מבצעים רק בקרקס הסיני. הגעתי אל הסטודיו, מוכנה נפשית לשבור רגל. על השולחן חיכו לנו מגשי ירקות טריים ומיצים ירוקים כיאה לערב בסימן בריאותי ובצד שקיות המתנות השוות שקיבלנו מהאגיס. כבר מתחילים באווירה חיובית.

צילום: גלית סבג

ללמוד לשחרר את השריר הכי עקשן

אנטיגביטי היא משהו מיוחד. לא בדיוק יוגה, לא ממש פילאטיס, לא רק אקרובטיקה. יש בה שילוב של אלמנטים מכל העולמות. הערסל התלוי (שאגב עומד בעומס של 450 קילו), יכול להיות מכיל, עוטף ומרגיע כמו רחם, הוא יכול להיות חזק ומתנגד כמו משקולת, הוא נמצא שם, בטוח בעצמו ולא מתרגש בכלל ממך, שבטוחה שאת הבחורה הכי שמנה בסטודיו כרגע. התרגילים עצמם לא היו קשים (אולי המדריכה אילן אשל האלופה ריחמה עלינו), הקושי המנטלי הפחד משחרור מוחלט הוא השריר העקשן ביותר.

צילום: גלית סבג

אחרי חמש דקות של ניסיונות טיפוס על הערסל וחדשנות כללית הדדית, אילן הדריכה אותנו איך מטפסים כמו שצריך והופ, תוך שניה וחצי מצאתי את עצמי מכורבלת כולי בתוך הערסל הלבן מתנדנדת. מה עושים עכשיו?! נלחצים! אבל רגע, בעצם, זה כל כך נעים וכיף. עטופה בחושך תלויה באוויר, מתנדנדת קלות. אז ככה מרגישים ברחם.  רכותו של הערסל ואיך שבן רגע הוא מצליח למוסס ממך כל רגש של פחד וחשש הייתה מפתיעה. המשכנו בתרגילים כשמדי פעם הזכרתי לעצמי לפחד קצת, אבל רוב הזמן הרגשתי שאני כאן כדי ליהנות. עד שהגיע הרגע להתהפך. זה נראה כיף בחיי! אבל מה עכשיו, לשחרר, לבטוח? לעזוב ידיים? שנייה של אימה כשראיתי איך הפנים שלי נמצאות ממש ממול הריצפה ואז שחרור אדיר, הנה זה קרה שוב, הערסל לא איכזב והגוף שלי לא התפרק. יכול להיות שאני לא הבטטת כורסה שחשבתי שאני?

צילום: גלית סבג

שם, על הערסל, תלויה בן שמיים וארץ הבנתי בדיוק. הדחיינות, ההימנעות, העצלנות הן שלי. זאת אני שלא מצליחה לשחרר ונאחזת בידיים בכל הכוח. יכול להיות, שגם אם אני אשקיע בעצמי הילדה שלי תגדל ממש כמו שצריך, יכול להיות שגם אם אני אבחר לפנק את עצמי היא בכלל לא תשים לב. שם, בערסל תלוי באווירת רחם נזכרתי איך זה להיות תינוק נזכרתי שהגוף לא רוצה רק לאכול, לשתות, לישון ולנוח אלא גם אתגר, שחרור וחופש. השנייה הזאת המאיימת והמפחידה היא גם המאושרת והמצחיקה ביותר, בחיי, איזה כיף זה לשחרר.

כשחזרתי בערב הביתה היא ישנה שנת ישרים אחרי שבן הזוג הרדים אותה ודאג לכל העניינים, כמו בכל ערב למען האמת, בזמן שאני בטוחה שהיא לא יכולה בלעדיי היא כבר מזמן נרדמה. ישבתי על הספה והבנתי שדיי, נחתי מספיק, עכשיו הגיע הזמן להראות לילדה שלי איך מגשימים חלומות.

צילומים: גלית סבג




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה