כל מה שדחיתי

הסופרת ד''ר אסתר פלד הוציאה ספר חדש עם סיפורים קצרים ומופלאים שמצליחים לשרטט מערכות יחסים, אהבות ופרידות בצורה חדה וללא הנחות. קבלו טעימה בצורת הסיפור הקצר הבא

02/04/2017
יחסים קבלו עדכונים מיחסים
  • בדואר
  • RSS

 מאת : אסתר פלד , "כל מה שדחיתי", מתוך ספרה "פתח גדול מלמטה"        

לכל הרוחות, אני חושבת לעצמי, כמה עבודה עוד יש לי. אני נזכרת שקראתי על זה באיזה מקום: כל העבודה שדחית, כל העבודה שלא עשית, תחכה לך עם ריבית ועמלה. אחר כך אני נזכרת: לא רק שקראתי את זה, אלא קראתי את זה בספר שכתבתי בעצמי. זה היה אפילו פרק שאהבתי. איך יודעים הכול תמיד, יודעים לפני שיודעים שיודעים? לפחות אצלי זה ככה.

עכשיו אני כאן וידי עמוסות עבודה. טוב, ממילא אין מה לעשות בחיים האלה חוץ מעבודה, אני מנחמת את עצמי. אם לא עובדים נהיים אידיוטים. יש כאלה שלא עובדים, אבל דווקא איתם לא הייתי רוצה להתחלף. וגם, אני חושבת לעצמי, הרי ידעתי כל הזמן שהעבודה הזאת מחכה לי. אם לא עשיתי אותה עד עכשיו, אעשה אותה עכשיו. בלאו הכי אין לי ברירה.

דחיתי את זה. נשארתי איתו עוד ועוד, אחרי שכבר ידעתי כמה שנים שאין לי מה לעשות איתו, שדי לא טוב לי. אולי אהבתי אותו, אולי בגלל זה התעכבתי. אחר כך ניסיתי להיפרד ממנו אבל היה לי קשה אז חזרתי אליו. עוד באותו יום, ואני לא מגזימה, היה ברור שהכול ישוב לקדמותו. הוא עשה בדיוק אותו סלט שעשה לפני כמה חודשים, לפני שנפרדנו. לא למדת כלום בחודשים האלה? אפילו לא להוסיף, נניח, גרעיני חמנייה לסלט שלך? לא שאלתי אותו באמת, רק חשבתי את זה.

בכל אופן, הסלט שלו חתוך דק, אני בחיים לא אחתוך ככה. אין לי סבלנות. אחר כך הלכנו לישון כמו תמיד. אחרי חודשיים-שלושה נהיה אוגוסט והוא נכנע: הוא עבר לישון בסלון, כי יש לו בעיות שינה והוא לא יכול לישון בחום הזה. מה תגידי? חוץ מזה, גם ריחמתי עליו. באמת יש לו בעיות שינה. יש לו גם בעיות עירות. יש לו הרבה סוגים של בעיות. אבל מה שהתכוונתי להגיד הוא שזה חזר להיות בדיוק אותו הדבר כמו שהיה לפני שנפרדנו: משעמם.

למרות השעמום, ערב אחד ישבנו בחוץ אחרי ארוחת הערב והקשבנו לצרצרים. פתאום הוא אמר, "אני צריך להגיד לך משהו. לא אוכל להמתין עוד זמן רב. צריך להחליט לכאן או לכאן. ומכיוון שבלאו הכי אני כאן כל הזמן, למה שלא אעבור לחיות כאן? אני כבר מבוגר, אני לא יכול יותר לשאת את חוסר היציבות הזה." אני קצת הופתעתי. אחר כך אמרתי לעצמי, "הנה בישלתְ לָך דייסה. תאכלי אותה בבקשה.

" אני זוכרת שאחר כך נאמתי לו איזה נאום על הסיבות שבגללן עזבתי אותו לפני כמה חודשים. אמרתי לו מה הוא נותן ובעיקר מה הוא לא. זאת היתה תגובה הגנתית: רציתי להרוויח זמן. אמרתי לו, "וגם תראה כמה אתה רומנטי, איזו הצעה מפתה אתה מציע: בואי נעבור לחיות יחד כי אני עייף. לא כי טוב לנו, לא כי מעניין לנו, לא כי יש אהבה. כי אין לך כוח יותר לכל זה." הוא אמר, "יש דברים מובנים מאליהם." זה כמובן סיפק עילה לעוד נאום מתלהם על כך ששום דבר אינו מובן מאליו, בטח לא בנסיבות האלה, בטח לא כשמציעים למישהו לגור יחד איתו. באותה הזדמנות גם ירדתי עליו בגלל מה שקרה במסעדה שבה חגגנו את יום ההולדת שלי.

עטיפה של אסתר פלד

גם שם הוא אמר לי, בארוחה לכבוד יום ההולדת שלי, שהוא עייף מכל זה ושהגיע הזמן להחליט. אז אמרתי לו לא. עכשיו סתם הרווחתי זמן. ירדתי עליו כהוגן ואחר כך אמרתי לו, "טוב, אני אחשוב על זה." עבר שבוע, חלפו שבועיים. ראיתי מה קורה לי: לא הייתי מסוגלת להחליט שום דבר. באיזה ערב הוא הזכיר את השיחה ההיא ואמר, "יהיה צורך להחליט בקרוב." הוא עדין, הוא לא נכנס לעימותים; הוא מדבר במרומז, לא כמוני. תפסתי שאני שרויה במין הזיה. הוזה ומעומעמת, כבר לא מרוויחה זמן אלא מורחת אותו. הלכתי אפוא לטיפול. בפגישה הראשונה שמעתי את עצמי אומרת: "יש פרידה שאני צריכה לעשות ולא מעזה." אחר כך, בפגישות הבאות, כבר אמרתי דברים שונים; אני פחדנית.

אבל זה מה שאמרתי בפגישה הראשונה בטיפול. איתו, לעומת זאת, דיברתי כאילו הדבר כבר הוחלט: נשאר רק לחכות שכך וכך יקרה, ואז – הופ! הוא יוכל לסיים את החוזה שלו על המקום שבו הוא גר ולעבור אלי. גם זה היה במסגרת מאמצי להרוויח זמן. הפסיכולוגית שאלה אותי, "למה את צריכה להרוויח זמן?" אמרתי לה, "כי אני לא רוצה אותו." גם את זה שמעתי את עצמי אומרת. אבל כמו תמיד, לא היה לי אומץ לעזוב. במקום זה חוללתי מריבה; הוא עשה איזו טעות ואז אמרתי לו, "אל תסיים את החוזה שלך שם. תמשיך אותו." יותר מזה לא היה צורך להגיד; הוא מבין רמזים: הוא הלך. להפתעתי הרבה, מיד כשהלך התחילה סדרה של התקפי חרדה.

הייתי בלעדיו כבר כמה חודשים קודם לכן, לכן הפתיעה אותי הסדרה הזאת. התערערתי, ממש. אני חושבת שזה בגלל שהבנתי כמה עבודה מצפה לי. בגלל שהבנתי שגרמתי לפרידה הזאת כי ידעתי שהיא צריכה להתחולל, ולמרות שניסיתי לדחות את הקץ הבאתי אותה לבסוף לידי מימוש. דברים מתחילים לזוז. אתה הולך לטיפול ואז לפני שאתה מספיק להגיד ג'ק רובינזון זה כבר מתחיל לקרות. אז זהו: הוא הלך, ואני עושה סלטים בעצמי, חלק יוצאים בסדר וחלק אני זורקת. אבל זה עוד כלום לעומת העבודה שמחכה לי. כל מה שדחיתי עד עכשיו. פשוט נורא.

** הכותבת היא ד''ר אסתר פלד, ספרה "פתח גדול מלמטה" יצא בימים אלה בהוצאת ידיעות ספרים. הסיפור הקצר שהובא לפניכם נקרא "כל מה שדחיתי". הספר מכיל סיפורים מאוד רומנטיים שעניינם יחסים בין נשים וגברים, מנקודת מבטה של אישה בוגרת ומנוסה. אך אין זו נקודת מבט בנלית, ודאי שלא רומנטית או מתקתקה; כדרכה של אסתר פלד, הסיפורים ניחנים בראייה רעננה ונוקבת, עם נגיעות של פילוסופיה וחשיבה בודהיסטית.  שום דבר אינו מובן מאליו, שום דבר אינו נגוע בסנטימנטליות.

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה