כל כך רזה, ועוד לא בת 16

אל פנינג בת 14, ת'יליין לנה רוז בלונדו רק בת 10. גם הבת שלך חולמת על קריירה בדוגמנות? ייתכן שאת דנה אותה לחיים של רעב וסבל. ארז עמירן מצליף

01/11/2012
ארז עמירן קבלו עדכונים מארז
  • RSS

אל פנינג, דוגמנית בת 14 (צילום: GettyImages)

שגעת הפוליטיקלי-קורקט שתוקפת את עולם האופנה הביאה את מערכת "ווג" העולמית להכריז שהיא לא תעבוד עם דוגמניות שגילן פחות מ-16 או עם דוגמניות בעלות הפרעות אכילה.

עורכי "ווג" ברחבי העולם "מאמינים שהמגזין צריך לשקף את מחויבותם לבריאות הדוגמניות המופיעות בו"  - לשון ההודעה.

ומנגד, תצוגות האופנה מרופדות בנערות שלא רואות 16 בעיניים, ומסרבות להכיר בהיתכנות של מידה רחבה מ-32. למשל, היילי סטנפילד בת ה-15 ואל פנינג בת ה-14 שולטות בקמפיינים הכי חשובים באירופה, ובגבן מזנבות כבר ת'יליין לנה רוז בלונדו בת ה-10, ולוטי מוס (אחות של) בת ה-13.

כולן ביחד שוקלות 50 קילו ביום מושחת במיוחד.

הטרנד על שם סורי קרוז, דורש את ליטרת הבשר שלו כשהוא פרוס דק וטרי ככל האפשר, הכי טרי.

סורי קרוז, סלב עם חיתול (צילום: GettyImages)

ומה שהתעשייה דורשת - התעשייה מקבלת. במילים אחרות - מישהו הזמין פעמיים מוסר כפול?

המקצוע - סלב

פעם ילדים חלמו להיות שוטרים, עורכי דין, רופאים. היצירתיים יותר הלכו על וטרינרים או ביולוגים ימיים. היום ילדים חולמים להיות מפורסמים. ל"מקצוע" הנחשק הזה יש גם שם –סלב.

הסטאטוס היוקרתי שנלווה בעבר למקצועות מגוונים, חובר היום למקצוע אחד בלבד, שכדי להשיגו, הפלא ופלא, ניתן לוותר גם על הלימודים הבסיסיים ביותר.

תפיסת הידוענות כהגשמה מקצועית ואישית, חבה את הצלחתה לתקשורת הוויזואלית, המציגה את המפורסמים-מעצם-פרסומם, ומסמנת אותם כראויים להערצה. אין צורך בכישרון, אין סף כניסה. כל אחד יכול להגשים את חלומותיו, כל שעליו לעשות הוא "לחיות את החלום" (אמירה שקלישאותה מתחרה רק ב-"ללכת עם האמת שלי").

בעיקר מחבבת התקשורת את אפקט סינדרלה. מהביבים היישר לחיק הפריים-טיים. למשל – נינט. הפרח מקריית גת שהפכה את החלום לאפשרי עבור כל מי שאי פעם עשתה קולות על הבמה במתנ"ס השכונתי.

השאיפה: להיות יפה ולהישאר רזה

בבסיס ז'אנר הריאליטי מובלעת ההנחה ש"כל אחד יכול", כל אחד ש"עובר מסך" כמובן. כל מה שנחוץ לכך זה להיות יפה. להגיד יפה "היי גיא" פעמיים בשבוע. וגם, כמובן, לשתף  את המעריצים שלך בכל פיפס שעובר לך בחיים. ולהישאר רזה. ברור.

בתרגום לעכשווית-מדוברת, הצלחה אינה הצלחה אם לא נחשפה ברבים. הראויים לתואר הנכסף "עשו את זה", הם רק אלה  שעשו את זה מול כולם. עצם ההופעה של אנשים בטלוויזיה, ממקמת אותם, מבחינתנו, שלב אחד מעלינו באבולוציה החדשה. צעד נוסף בהתפתחות לקראת ה-הומו-סלבוס.

כשאחד היפים האלה ינצח את השאר, הוא יזכה, מן ההפקר, בתכונות נלוות – לא רק יפה, גם חכם, מתוחכם, רב תושייה ובעל הילת "מנצח".

(לכן, נראה לי סביר במיוחד, שהריאליטי הבא ייקרא "מי רוצה להיות אנורקסית" או "המתאבד באיי הפנינה")

מי שהצליח, נחטף על ידי עולם האופנה כדי לסחוט עד יובש את 15 הדקות המגיעות לו. כל מי שיכול, עושה עליהם את הסיבוב שלו. מהר מהר לפני שייגמר. כי לתרבות הפופולארית, בעיקר זו המוזנת על ידי הערצת הנוער, יש להומו-סלבוס אורך חיים של גחלילית. יום אחד מאירה בשמים ולמחרת מתרסקת לך על השמשה הקדמית של המכונית.

צעירים הצופים בתכניות הריאליטי מפנימים את התובנה שהופעה בטלוויזיה היא המפתח להצלחה.

כל מי שהגיע לגיל קשיש (נגיד, שלושים) ולא הצליח לממש את ייעודו (קרי – להיות מפורסם) נועד לחיות את שארית חייו בריק גדול ומתסכל. דקות התהילה, בראייה שעוותה מעל ומעבר לאפשרי, הפכו חשובות יותר מהחיים עצמם.

קוקאין במקום משחת שיניים

הקלישאות העוסקות בדוגמניות ובעולמן, נכונות ברובן. מדובר במפעל אכזרי והרסני, שלוקח ילדות קטנות ומעביר אותן דרך מטחנת בשר קוצצת-כל. אז יפה שמיקמו את הרף על גיל 16 המקשיש, אבל בינינו, גם ילדות בנות 16 הן ילדות.

דוגמנית צעירה מדי ורזה מדי (ויש לשער שגם רעבה מדי. צילום: GettyImages)

לפעמים גם קשישים בני 48, למשל אני, שהשתתפתי בעוונותי בסרט דוקו בשם "שלטון הרזון" (ערוץ הבידור הישראלי ב'הוט'). שם חצבתי להבות  כנגד מודל הרזון ורודנותו והדברים האיומים והנוראיים שהוא עושה לנפשותיהן וגופן של בנות רכות. בקיצור – זעם קדוש.

ותוך כדי, הדבר היחידי שאני חושב עליו הוא "האם אני יוצא שמן בטלוויזיה??"

אז זו השריטה הפרטית שלי, וראוי היה לי, במרום שנותי, לטפח לי קצת יותר אישיות עם עומק.

אבל על אותן דוגמניות-עשרה מפעילים לחץ גלוי הקשור כולו למראה החיצוני. תוסיפו לזה דפוס עבודה הכולל נסיעות תכופות ובודדות ברחבי העולם, מרחק ממקורות תמיכה רגשיים, פער בין התדמית הזוהרת למציאות הלא-ממש, וכמובן את רודנות הרזון, ותקבלו מתכון בדוק לחיים ממש ממש לא בריאים (ואני מניח שגם קוקאין כתחליף לצחצוח שיניים בבוקר, לא תורם ליציבות הנפש).

הייתם זורקים את הילדה ממכונית נוסעת?

בעיקר אם הן רעבות. לפעמים, כשיוצא לי לדלג בטעות על ארוחת הצהריים, אני פוגש את השעה שבע בערב כשאני מלא בתוגה אינסופית. החיים על בטן ריקה נראים לי כמו מדבר אחד גדול וצורב. אני ממש לא מסוגל לדמיין לאילו תהומות של עצב ניתן להגיע מתוחזקים על ידי רעב נצחי.

כשאת גם רעבה וגם מודדת את קיומך על בסיס "כתבו עלי", "אמרו לי", "הסתכלו עלי ככה", את עולה על רכבת הרים קיומית. ככה זה כשיום אחד הפרצוף שלך מתנוסס על פוסטר ענק מעל הטיים סקוור ולמחרת את נבעטת מאודישן על בסיס קרסוליים עבים מידי.

מי שחושב שבת 16 ממוצעת היא בעלת כלים להתמודדות כזו, מוזמן לזרוק את בתו הפרטית ממכונית נוסעת באמצע האוטוסטראדה ולקוות לטוב.

אל פנינג דוגמנית בת 14 (צילום GettyImages)




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה