כל האמת? רק האמת?

שי אביבי ומיכל ליבדינסקי התלבטו בכתבה גדולה ב"ידיעות אחרונות" אם לפתוח את הזוגיות, וחזרו עם שאלה חשובה לא פחות: האם כשהם חושפים את חייהם כך הם מסתבכים או יוצאים אל האור?

04/10/2012
שי אביבי ומיכל ליבדינסקי קבלו עדכונים משי אביבי
  • בדואר
  • RSS

אני קוראת ושומעת את התגובות לכתבה שלנו ב"ידיעות אחרונות" על הביקור שלנו בקהילת תמרה, ומגלה שעוד לפני הפחד מלפתוח או לא לפתוח את הזוגיות, יש פחד הרבה יותר גדול: לדבר את האמת שלנו. התגובות נעות בין כעס, שמחה, הודיה, והקלה- יש כאלה שאני ממש יכולה לשמוע את אנחת הרווחה שלהם עד כאן מרוב שהוקל להם על שפתחנו את הנושא. נוצרו כל מיני שיחות בבתים, בין חברים, בין בני זוג, בין  דורות שונים במשפחה. שיחות שלא קורות בדרך כלל. פתאום עלתה לי התמיהה הזאת, למה בעצם אנחנו לא מדברים על זה? עם ההורים, עם הילדים, עם חברים, על האמת העמוקה שלנו, על מה עובר עלינו בתוך היחסים האישיים? מה יקרה אם נדבר על זה? מה יקרה אם נוציא את האמת החוצה?

אני לא מבין, מה כל כך דחוף בלהגיד את האמת?

אני לא מבינה, מה כל כך מפחיד בלהגיד אותה?

אני לא צריך שכולם יכנסו לי לתחתונים.

אל תגזים. וגם אפשר לחשוב שהתחתונים שלך שונים מהתחתונים של האחרים. חור פה חור שם.

די! אל תאמינו לה!

מה כבר יקרה אם יידעו עליך?

הכל?

במקרה שלך –כמעט הכל. בכל זאת, שלא נבהיל את האנשים.

מה כבר יקרה. מה אני מסתיר שאין לאחרים. ולמה אני מסתיר. וממי אני מסתיר. כשאמות ואגיע לשערי גן עדן - אני מקווה - מה אחשוב על החיים שחייתי? שחייתי אותם במלואם? לאורה הבוהק של השמש? מה עם החלקים שהסתרתי? כשחושבים על זה, החלקים שלא ראו אור יום, לא חיו. נכון, מפחיד להוציא לאור את החלקים הפנימיים. אולי לא יאהבו את זה? אולי לא יאהבו אותי? ואל תגידו שמי שלא יאהב את זה כנראה אוהב רק חלק ממני, ולא את כולי. חלק זה מספיק טוב בשבילי. העולם הזה לא מבוסס על אמת. הוא מבוסס על הסכמות שאפשר לחיות איתן זה בצד זה. מי אמר שאמת היא הערך העליון?

בשבילי האמת היא סירת הצלה. בלעדיה אטבע בסרטים של עצמי. כל עוד לא אומר את האמת שלי, אשאר עם הפער בין מה שאני יודעת עלי, לבין מה שאחרים אומרים שככה צריך. הפער הזה יגרום לי למחשבות לא טובות עלי. שאני לא כמו כולם. שאני משוגעת. שאני לא בסדר. הם בטח יודעים יותר טוב ממני. הם רבים ממני, הם בטח צודקים. אבל ברגע של אומץ, כשבקול רועד אבחר פתאום לומר – 'אה, סליחה, אבל אצלי זה לא ככה...'  יכולים לקרות כל מיני ניסים. נגיד, שיגידו לי – 'אז מה, זה בסדר גמור'. או שפתאום עוד מישהו יגיד: 'האמת, גם אצלי זה לא ככה'. ועוד מישהי. ועוד מישהם. ופתאום יתברר לי שאני בכלל לא לבד עם האמת שלי, ואני לא משוגעת, אני בסדר גמור.

לפעמים השקרים מגינים. על האפשרות להתפרנס, בלי להגיד לבוס שהוא בעצם אידיוט. לנהל קשרים חברתיים. ללכת לחבר שאתה לא מת על אשתו ולהעביר בכל זאת ערב נעים. לאנשים לא מתחשק לשמוע את האמת בחוץ כל היום.

אני לא אומרת שתוציא החוצה כל מחשבה שלך וכל תנודה של רגש. זה אולי באמת בלתי נסבל, אבל השקרים הגדולים של האנושות- של 'באושר ועושר', של מלחמה, של  קריירה וכסף...

זה כן. אנחנו חיים בתקופה בה האמת יוצאת החוצה בכל החזיתות. אנחנו כבר יודעים המון על איך הדברים עובדים. בלחיצת כפתור המידע זורם. על הכל. מי לוקח, מי נותן, מי משחית, מי מאיר, מה אמרו בחדרי חדרים האנשים שמופקדים על הצורה בה אנחנו חיים. נביאים ועומדים בשער מספרים לנו את האמת על השקרים שאנחנו מוקפים בהם. לשתות אלכוהול מותר אבל גת אסור, לעשן סיגריות מותר אבל מריחואנה אסור, למחוק חובות למיליארדר מותר, אבל להיות במינוס אסור. יש עוד המון שקרים בלתי נסבלים שצריך לדבר עליהם, לנשוף בהם. שיתעופפו כמו סביונים ברוח.

האמת מחלחלת לאיטה, מעירה אותנו מהטייס האוטומטי איתו אנו גולשים על מסלול חיינו. ומה בקשר לאמת על זוגיות? על אהבה? על מה אנחנו מגינים ושומרים? על תדמית? על תבנית? על פוזה? על רעיון? למה קשה להודות שמשהו במבנה הזוגי שהגענו אליו לא עובד? זה לא אני אומרת את זה, זאת הסטטיסטיקה. אז בנינו כל מיני מעקפים כדי שיעבוד. חלק בוגדים, חלק מדחיקים, חלק הולכים לטיפולים, חלק מתגרשים ומנסים שוב. אנחנו כל כך רוצים שיעבוד. כל כך רוצים את החלום. לאהוב זה את זו לנצח.

טוב, זה כל כך רומנטי..


יותר מרומנטי, זה הכי מרגש. אנחנו כל כך רוצים את זה, עד שאנחנו לא מעיזים להודות באמת. עד שאנחנו בוחרים להרגיש אשמה כשאנחנו לא מצליחים לממש את החלום בגופנו. בנפשנו. אנחנו חיים בחברה מאוד מתקדמת. אין לתאר את כל מה שיוצר המדע. ועדיין בכל מה שנוגע לתבנית הזוגית , כאילו משהו קפא. לא מעיז להפשיר. גירושים זו ההמצאה הכי מודרנית שהגענו אליה. ועוד בכלל לא התחלנו לדבר על מין.

בזה אין אומץ לגעת. במצוקה, בתשוקה, באשמה, בהדחקה, באפלה, בהנאה. אחת הפעולות הטבעיות ביותר הפכה לחור שחור. זה לא קיים. גם עם חברים קרובים, אנחנו מקיימים שיחות עד גבול מאוד מסוים של אינטימיות, לדבר על מה קורה אצלנו בנוגע למין זה קו כחול. אדום זאת אומרת. לא מדברים על זה, לא משתפים בזה, לא מתלוננים על זה, המין כמעט לא קיים.

אתה זוכר את הערב זוגות הזה שעשינו עם זוגות ותיקים?

כמעט חבטו בנו. מי יכול לשכוח?

רובם כבר שלושים שנה יחד. שני גברים בקבוצה כעסו עלי מאוד כשדיברתי על המשיכה לאחרים ואחרות. מה פתאום?? על מה את מדברת?!  הסתכלתי עליהם, הקשבתי להם, וחשבתי לעצמי שאו שהם בהדחקה מטורפת, או שמשהו איתי ממש לא בסדר.

כן. גם עלי הם הסתכלו משונה. איך הוא מסכים שאשתו תוציא כביסה מקומטת החוצה.

שיראו לו את התחתונים..

אולי מספיק עם התחתונים??

יצא שאו שהרגשתי אשמה, או שהאשמתי אחרים בהדחקה. אבל אולי יש דרך שלישית. שמכבדת גם אותם וגם אותי. יכול להיות שהחוויות שלנו שונות. אולי הם באמת לא חוו את המצוקה שאני מדברת עליה, והם בסדר, אבל גם אני בסדר.

את לא באמת חושבת ככה.

אני מכוונת את עצמי לחשוב ככה. כרגע זה או שאני חושבת על אחרים דברים רעים כדי לצאת טוב, או חושבת על עצמי דברים רעים, ומוציאה את האחרים טוב. זה לא חייב להיות ככה. פגשתי אנשים שבאמת לא מעניין אותם מין עם אחרים, ופגשתי כאלה שברור להם שהם לא מתחייבים לבלעדיות מינית. ומה שאני רוצה להגיד זה שיש מקום לאמת של כולם. ושבשורה התחתונה

תחתונים?

אמת היא בסך הכל אמת. אין בה שום דבר רע. הפרשנות, החברה, התבניות, גורמות לנו להאשים או לחוש אשמה. מחלקים אותנו לצודקים וטועים. כיף לצדוק, מפחיד לטעות. אבל האמת? היא אמת. אין בה צדק, גם לא טעות. אין לה כוונה רעה. היא פשוט שם. מחכה לנו בשקט. שנעשה איתה משהו. או לא. בתור התחלה, אפשר פשוט להכיר בה. לדבר אותה. לשתף בה.

אולי נכתוב איזה פוסט.

מה שיפה עם אמת, זה שגם כשהיא קשה, האמת מרפאה

וִידַעְתֶּם אֶת הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת תּוֹצִיאֲכֶם לחרות - ישוע

גם אם אני מיעוט של אחד, אמת היא עדיין אמת – מהטמה גנדי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה