כל אחת יכולה להיות דוגמנית-על

בבגדים פשוטים, בלי פילטר, גליה מתמסרת לצלמת אלין ולתהליך ה"מירורינג". רגע לפני שהבטן מתכווצת והיא רוצה לברוח, הקסם קורה: גליה מתבוננת בתמונות ומרגישה הכי יפה בעולם

06/08/2013
גליה לנגלי-ג'וטר קבלו עדכונים מגליה
  • RSS

ברגע שקבעתי את הפגישה, הייתי מאושרת ומפוחדת בו זמנית.

מצד אחד ידעתי שאני בידיים טובות,  את אלין פריש והגישה שלה לצילום ולחיים אני כל כך אוהבת, ידעתי שלהצטלם אצלה זו חוויה שאני חייבת לעצמי. מצד שני, התחילו שוב הספקות הידועים לבעבע – מה אם לא אוהב את התמונות?  אולי שוב הדימוי העצמי שלי יתנפץ כשאתבונן בהם? למה אני צריכה את זה בכלל, ועוד באיכות HD ?

תוך כדי נסיעה הרגשתי את הפרפרים בבטן, בכל זאת, פעם ראשונה שאני נפגשת עם צלמת מקצועית, לפגישה שתתרכז כל כולה בי. הרגשתי ממש כמו לפני דייט. את מי אני הולכת לפגוש שם?

רוצה לאהוב את עצמי

לסשן הזה קוראים "מירורינג" – שיקוף באמצעות מצלמה. אלין שואלת, איך אני רואה את עצמי? מהי מערכת היחסים שלי עם גופי?, ואני – עדות לרגשות המעורבים שיש לי לגבי עצמי -  מתקשה למצוא תשובה.

מה הציפייה שלי מהמפגש היום? ומה לדעתי ישתנה אחריו? אני לא לגמרי יודעת, אבל אני רוצה לאהוב את מה שאני רואה שם, ולדעת לאהוב גם בעתיד.  להפסיק לרוץ לצלם שמנגד ולמחוק מהר תמונות, לבקש שלא, או להשאיר רק את אלה שאני מאשרת. אני תוהה אם גם הפעם – כהרגלי - העין תימשך ישירות ל"אזורים הבעייתיים", תחפור, תבקר ותסרב להרפות מהם, או שמא אצליח להתבונן בהם בהשלמה, שכן הדרך לקבלה עצמית ארוכה ורוויה ברגעים מרוממים לצד פינות אפלות.

תוך כדי שאנחנו מדברות אני נזכרת באירוע מלפני כמה שנים, הרגשתי מיליון דולר וקיבלתי המון מחמאות, אך כשהגיעה אליי תמונה למזכרת, המזכרת – איך לומר – היתה כה מבעסת... התבוננתי בתמונה שהונחה בידיי ולא זיהיתי בה ולו סנט אחד ממיליון הדולר. השלכתי אותה לפח ונשארתי עם פקפוק אחד גדול. אבל אולי יקרה איזה נס והיום אסתכל בכל זה באהבה גדולה ומקבלת, כמו זו שאני מרגישה במבטיהם של מי שאוהבים אותי לגמרי ולחלוטין?

הבטן מתכווצת

מהחלונות נשפכה שמש קייצית נחרצת של לפנות-צהריים. שלא כמו סטודיו מהסוג שדמיינתי, אצל אלין אין פנסים, רקעים, אפילו אין אור דלוק בחדר. אני עומדת בבגדים פשוטים וצמודים כנגד הקיר ואלין מולי עם המצלמה. חשופה.

למצלמה כאן יש תפקיד שונה מהרגיל. היא לא מנסה לקלוט פריים מושלם, היא לא מתעדת רגע היסטורי, היא ה"עז" בחדר. היא מכניסה אי נוחות, מקצרת נשימה.  קליק וקליק ועוד קליק.

אלין  לוקחת צעד קדימה ועוד אחד, ואני מרגישה את הבטן מתכווצת, את הבעת הפנים מאבדת אחיזה, רצון לקחת צעד אחורנית או להדוף אותה, להרים יד ולהגיד עד כאן.

אני נושמת, היא רואה שלא נוח לי, מנמיכה את המצלמה. אנחנו מאתרות את המקום – לחץ בבטן, שעולה כלפי מעלה, מבעבע לכדי התפרצויות צחוק בלתי נשלטות, מבוכה. שכמות מכווצות.

גליה לנגלי-גוטר

אלין עומדת מולי ומדגימה – עומדת  זקוף, בפישוק נוח, מדגימה איך להנמיך את הכתפיים, להישיר  מבט. קליק. עוד כמה תמונות, ועכשיו כבר רפוי וטבעי יותר אבל עדיין מאוד חשוף. אני קצת חוששת לראות אותן. בלי איפור, בבגדים צמודים, במצלמה שרואה הכל בלי פילטר. עוד קליק אחד.

ואז אנחנו יושבות, מתבוננות יחד בתמונות במסך המצלמה הקטן.

פגישות מלחיצות, רצון להרשים, דמעות

אלין מצביעה על ההבדלים בין התמונות הראשונות לאחרונות בסשן, לפני ואחרי תרגילי השחרור. היא מסבירה על האופן שבו אנחנו מקרינים כלפי חוץ את הפנימיות שלנו, דרך המבט והעמידה. אנחנו משוחחות ועולות בי דמעות. הרי התחושה הזו מוכרת לי -  העמידה מול המצלמה מזכירה לי פגישות מלחיצות, רצון להרשים, לרצות, להתאים לרמת הציפיות,  מה רואים בי עכשיו?

את החוויה הזו - כל כך נקודתית, בחדר אחד, שתי נשים ומצלמה – אני שומרת אצלי בתגיות לשליפה מהירה, לכל מצב שבו יעלה הלחץ בבטן אל הסרעפת. "פשוט הניחי יד על הבטן, בדיסקרטיות וטבעיות, הכניסי נשימה, ושחררי", אלין אומרת, "פגשת את זה כאן היום, זה שלך ותשתמשי בזה מתי שתצטרכי".

אני מקשיבה ובאופן פעיל כובשת מחשבה ביקורתית, החיוך שלי רחב מדי, השיניים חשופות מדי, הפנים נראות לי חיוורות, הכתפיים  לא במקום. שקט, אני אומרת לעצמי, ונושמת. הנה, את.

גליה לנגלי-ג'וטר

משוחררת, זוהרת

ועם זה, אנחנו ניגשות לפינת האיפור, היא מדריכה ומניחה על פניי במיומנות גוונים שיתאימו, יבליטו, ידגישו. אני מתמסרת לחלוטין, מביטה בתהליך דרך מראה קטנה. אלין, שצילמה במשך למעלה מעשור שורה ארוכה של הפקות אופנה, מבקשת להוכיח לי שכל אחת יכולה להיראות כמו טופ-מודל. אף אחת לא קמה ככה בבוקר, ועם איפור נכון וצילום מדוייק, אין מי שלא יכולה להציג  "תמונת שער" משלה.

עכשיו אני כבר משוחררת, זוהרת, ובכל פעם שאני מרגישה את קצה האי-הנוחות – כמה פוזה אפשר להחזיק, בינינו – אני נושמת שוב, עוצמת עיניים, מבקשת רגע של ריכוז, פוקחת אותן, רואה את אלין מחייכת מולי ושומעת קליק.  כן, ככל הנראה כבר לא אסתכל על עצמי באותו האופן אחרי היום הזה.

אחרי הכל, הנה אני.

גליה לנגלי-ג'וטר




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה