כלב, ילד, או רק אני לבד?

רגע אחד את רווקה מאושרת וחופשייה, רגע אחר כך את מטפלת בכלב של הורייך ובתינוק של אחותך ומתחננת לקבל את החיים שלך בחזרה. רביד גולדשטיין מכריזה: הכי טוב להיות אני!

12/03/2013
רביד גולדשטיין קבלו עדכונים מלילי
  • RSS

לאחרונה עברתי ניסוי אנתרופולוגי סוציולוגי. קיבלתי שני דברים, שמאז שאני זוכרת את עצמי מאד רציתי: כלב. וילד.

הכל התחיל לפני כשהפכתי לראשונה בחיי לדודה גאה לתינוק מקסים. יש משהו כל כך שקרי ומענג בלהיות דודה, העובדה שאת תמיד יכולה להזדכות על הילד, ברגע שקצת לא נוח ופחות מתאים, בעצם בכל רגע נתון. את מגיעה, מרעיפה אהבה ומתנות, מקבלת המון חום אנושי ותינוקי, ונעלמת חזרה כמו מרי פופינס לחייך האמיתיים.

קצת אחרי שהילד נולד, גיסי קיבל הזמנה להצטרף לשבוע קולינרי בחו"ל. כמובן שאחותי הכי פרגנה ועודדה אותו לנסוע. "אבל איך אשאיר אותך פה לבד עם הילד? הוא בקושי ישן שלוש שעות רצוף בלילה" הפגין הגיס לויאליות מערכתית. במלחמה כמו במלחמה. מאחדים כוחות. "זה בסדר", חייכה אחותי בקוליות שלה "אחותי פה ותעזור לי". רצה הגורל, ובדיוק באותו שבוע הוריי מצאו דיל מאד משתלם למזרח הרחוק, והתעופפו גם להם לעשרה ימים. בהתחלה זיהיתי בקושי אתגר. "כמה מגניב", חשבתי "יהיה לנו מלא זמן איכות, לי ולאחותי האהובה. איזו הזדמנות נדירה לבלות יחד עשרים וארבע שעות, רק היא ואני והילד. בלי רעשים, בעל או הפרעות של אורחים בלתי קרויים אחרים". החלטתי להפגין הזדהות משפחתית. לפני שנסעו, החליטו הוריי למנות אותי לשמרטפית על כלבת השיצו האהובה שלהם. אבא שלי פשוט לא חשב שיהיה לה טוב בפנסיון עם שאר הכלבים, כי בכל זאת, לך תדע, אולי לא יחבבו אותה מספיק? או יטרפו אותה חיה שם חלילה? לא ולא. בהתייעצות משותפת החליטו להפקידה בידיי האמינות, פשוט כי סמכו עלי. הרגשתי מלאת אחריות ונחשבת, מה שגרם לי להתמלא בגאווה.

ביום הראשון עוד הייתי אופטימית. ארזתי מזוודה קטנה עם בגדים לבית, בגדי שינה וכלי רחצה. חישבתי זמנים, מתי הכלבה אוהבת לרדת (שבע בבוקר) ולא היה לי אכפת לא לישון לילה שלם, העיקר להרגיש נחוצה ולתרום.

הלילה הראשון צלח בשלום. פתאום הבנתי על מה כל החברות שלי מדברות, כשהן מתלוננות על הבעלים שלהן שלא קמים לתינוק בלילה. האמת היא, מסתבר, שאם את לא האמא של הילד, את פשוט לא שומעת אותו בלילה.

אף על פי כן, בבוקר מצאתי את עצמי מתקשה לקום. היה קר, אבל התנחמתי בעובדה שכלב תמיד מקרב לבבות. אולי זו בעצם הזדמנות להכיר עוד בעלי כלבים אנונימיים נוספים כמוני בשכונה. אף פעם לא היה לי תירוץ לרדת לפארק, או להתחיל עם בעלי ההולכים על ארבע.

למרבה הצער, היה קר מדי. ומוקדם מדי. ירדתי למטה בחצי פיג'מה, בקושי אחרי צחצוח שיניים. לא הפסקתי לקלל את הכלבה, שרק נעצרה כל שניה וביקשה שאפנה אחריה. המחשבה היחידה שעברה לי בראש היתה, שמדובר בפרינססה מפונקת, ושהוריי יכלו לחנך אותה הרבה יותר טוב. נזכרתי איך כשהייתי בת 11, ילדה נאיבית בכיתה ה' או ו', הוריי הביאו לי מתנה בדמות אח זקונים מבית החולים. לא שביקשתי, אבל הם ניסו לשכנע אותי שזה בדיוק מה שהיה חסר בבית. אמא שלי ניסתה לפצות ולשחד אותי בכל מיני מתנות ובגדים, העיקר שלא אקטר ואסכים לעזור ולטפל בילד השלישי, שלאף אחד אחר לא היה באמת כח בשבילו עכשיו. בטרם עליתי על כך שמדובר בעקיצה, בת ה11 שבדמותי נהגה לרדת לפארק, כשברקע יתר האימהות שואגות קריאות התפעלות על המסירות האינסופית שניגרה ממני, בעוד אני מקללת בלב בשקט ורק מתה שיגדל כבר ויגאל אותי מהנטל.

זהו זה. חשבתי. ממחר אני חייבת למסור אותה לאיזה ילד, או למצוא פתרון יצירתי אחר.

בלילה השני לצד אחותי והילד, כבר חשתי הרבה פחות נחוצה. היא מסתדרת די טוב, חשבתי, ותרומתי למערכת מאד צנועה.

למחרת בבוקר לקחתי את הכלבה לסיבוב נוסף מסביב לבלוק. שוב, כצפוי, שום נס לא קרה, שום חתיך לא חצה את דרכי בפיק אפ סטריט של בעלי הכלבים.

באותו ערב, נטולת שעות שינה מעודף יקיצות לא טבעיות בעליל, כבר חזרתי לישון בבית. ניסיתי לעזור, במקלחת ובהשכבה, אפילו החזרנו לאופנה שירים מ'פרפר נחמד' שגרמו לילד להירגע ולחייך. הרדמתי אותו וכל מה שרציתי היה שייגמר כבר השבוע המסויט הזה, ואזכה לקבל את חיי בחזרה. בטבלת הייאוש הקטנה שהכנתי, נשאר רק עוד חצי שבוע לסבל שלי. והוא נראה ארוך מהרגיל.

בתום השבוע כבר הרגשתי ונראיתי כמו סמרטוט. עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים, קצת יותר שערות לבנות וקמטים קטנים בפנים שרק חדי הבחנה מסוגלים לזהות. וזה אולי קצת אגואיסטי מצדי להצהיר, אבל שמחתי בחלקי. אהבתי להיות בתפקיד הדודה, נטולת המחויבות, חופשיה לעשות כרצונה. אהבתי את זה שאין לי חיה שמאלצת אותי לחזור הביתה ישר אחרי העבודה, או להוריד אותה בבוקר כשהציפורים עוד נוחרות על העצים, רחמנא ליצלן. יום אחד עוד אתגעגע לחופש הזה, אני יודעת.

תמיד רציתי כלב. וילד. או בסדר אחר. אבל היום, אחרי שהמצב חזר לקדמותו, ההורים והגיס נחתו ואני זכיתי לטעום מחיים של אחרים, בניסוי קטן משלי שבחרתי לערוך, אחרי שהזדכיתי על הכלבה וחזרתי לעקוץ את התינוק בזמני החופשי, אני רק יכולה להודות בפה מלא ובבטחה: אני אוהבת את חיי. תודה. כמה כיף להיות אני.

>> לכל הפוסטים של לילי רוז




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה