כך התגברתי על הפחד להיות לבד

"באחד מימי משבר גיל ה-40 שלי קמתי בוקר אחד והכל התהפך: החלטתי שזהו, אני נוסעת"

21/04/2016
נויה גונן קבלו עדכונים מנויה
  • בדואר
  • RSS

המסע שלהן מתחיל כאן. בנות מאגמה צ׳אלנג׳ (צילום: נויה גונן)

אם הייתם שואלים את נויה לפני 10 שנים אם יש סיכוי שהיא תצא לטיול לבד, ועוד למסע שטח לצד השני של העולם, סביר להניח שהיא היתה שואלת אם השתגעתם. בתור מישהי שמעולם לא אהבה חוויות קבוצתיות זו בכלל לא היתה אפשרות. המציאות הפתיעה גם אותה.

איך זה קרה?

״שנים רבות הייתי נגד המסעות האלה. תירוצים היו לי בלי סוף: אני לא אוהבת לישון בחוץ, אין לי כושר, מדינות עולם שלישי מגעילות אותי. כשסיפרתי שאני יוצאת למסע חברה טובה שאלה אותי איך יכול להיות שאני נוסעת לישון באוהל בצד השני של העולם כשאפילו מקמפינג במרחק של שעתיים נסיעה אני לא נהנית?״

״בדיעבד הבנתי שכל הדברים האלה הם תירוצים שמנעו ממני להרגיש את הדבר האמיתי: הפחד. מהלא נודע, מלהיות לבד, לא חסרות סיבות. ברגע שהבנתי שאני יכולה, הפחד זז הצידה ופינה את דרכו לתחושת מסוגלות, להבנה שאם אפסיק לפחד אני יכולה רק להרוויח מזה. ואז פשוט החלטתי שלא מפחיד אותי יותר לינת שטח וטרקים ושזה מה שאני צריכה לעשות״.

״פשוט החלטתי שזה לא מפחיד אותי יותר״. נויה גונן.

איך עושים את זה?

"כמו כל דבר, זה מתחיל בצעד הראשון שאת עושה, שיש הרבה כוח מאחוריו. תוסיפו לזה את העובדה שמדובר בנשים רבות, כשכולן באות עם הכוח הזה, תחברו, ותקבלו כמות אדירה של אנרגיה והשראה. מהמקום הזה מגיעה התמיכה הקבוצתית – את מרגישה שיש הרבה כוח מאחוריך. התחושה היא תמיד שהכל בסדר, לגיטימי. פשוט קבוצה נטולת ביקורת והכי מכילה שיש. ביחד הרגשנו שאנחנו יכולות לעשות הכל. זו הפעם הראשונה שהרגשתי שלקבוצה יש הרבה כוח והפעם הראשונה שנהניתי להשתייך לאחת כזו. זה מה שמאפשר לכולן לבוא בלי מסיכות, בגישה הכי טבעית ופתוחה. כנראה שזה חלק מההשלכות של לבוא למסע בלי איפור ועקבים.

סיבוב של 180 מעלות בתחושת העצמאות והמסוגלות. נויה גונן

מה היה האתגר הכי גדול שלך?

"מבחינתי האתגר הכי גדול היה להיות לבד. לצאת למסע עם חבורה של נשים שאני לא מכירה בלי לדעת איך זה יתפתח ובלי שיש לי את האפשרות לפרוש אם לא יהיה לי טוב, זה משהו שהיה לי קשה להעלות על הדעת. חששתי שלא יהיה לי עם מי לדבר, שאצטרך לפרוק ולא תהיה לי אוזן קשבת. בדיוק בשביל המטרה הזו הבאתי איתי מחברת, שתכננתי להשתקע בה במקרה שאמצא את עצמי לבד. בסוף היא נשארה בתיק כל המסע, לא היה בה שום צורך".

"זו גם היתה הפעם הראשונה שאני משאירה ילדים קטנים ונוסעת לתקופה ארוכה, ואחד החששות שלי היה שאני אתגעגע יותר מדי. ביום הראשון התגעגעתי מאד, ביום השני קצת, ביום השלישי כמעט ולא – הקבוצה שסביבי הפכה למשפחה ולא היה מקום לגעגוע כשאני מוקפת בכל כך הרבה אהבה".

נויה והחברות לג׳יפ

מה הרווחת מהמסע?

"שני דברים: הראשון, סיבוב של 180 מעלות בתחושת העצמאות והמסוגלות, הכל פתאום נראה אפשרי. גם מבחינת הסביבה שלי, כולם מסתכלים עלי אחרת ('אחרי מאגמה את יכולה הכל'), זה מרגיש כאילו שמדובר באיזושהי תעודת הערכה חברתית.

השני הוא הכתיבה: חזרתי מפוצצת אנרגיה. הרגשתי שיש לי המון מה לשתף וזה פשוט יצא מעצמו. כל ההשראה הזו מתבטאת ברצון שלי לספר את הסיפור שלי, וככה התחלתי לכתוב. בסתר ליבי אני מאמינה שאכתוב ספר. אולי אצטרך עוד מסע או שניים אבל זה יגיע".

יש לך טיפ לנשים אחרות?

מה שאני למדתי הוא שאפשר לפעמים לשים את עצמך בראש הרשימה. אי אפשר כל הזמן להיות אישה של, אמא של, לפעמים צריך להיות שם בשביל עצמך. ועוד משהו: חלק מהעניין זה לתת לעצמך להשאיר את המושכות בבית ולהיות מובלת. אנחנו רצות כל היום: בית ספר, עבודה, חוגים, לימודים, להכניס מכונה, להפעיל מדיח. צריך לדעת להרפות, לתת למישהו אחר להוביל אותך, קצת לחזור אחורה, אני קוראת לזה להתיילד. כשאת מסירה אחריות ונותנת קצת למישהו אחר להוביל, מתפנה מקום לעצמך".

 

.

להרשמה למסע




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה