כך הפסקתי עם התירוצים והתחלתי לרוץ

גם אחרי שהורדתי 15 קילוגרמים, הייתי מביטה במראה ולא אוהבת באמת את הדמות שנשקפת שם. עד שהתחלתי עם אתגר קבוצות הריצה FINDYOURMORE#

25/02/2016
גלית מור קבלו עדכונים מגלית
  • בדואר
  • RSS

 השקט שלפני הסערה: גלית מור לפני האימון (צילום ביתי)

גם אחרי ירידה של 15 ק"ג, לא אהבתי את הגוף שלי

מי מאתנו לא מכירה את המשפט ״ממחר דיאטה״? גם אני אי-שם בגיל 17 התחלתי להשתמש בו, אחרי השמנה ראשונה של גיל ההתבגרות. האמת היא שלא הייתי התיכוניסטית הכי בריאה בעולם, עם תזונה המורכבת בעיקר משוקולדים וחוסר רצון להזיע בין שיעורים, מה שהוביל להתחמקות משיעורי ספורט. מאז נשארתי עם ה"ממחר דיאטה" שמהדהד בראש, בתקווה שיום אחד, הקסם יקרה מעצמו עם הסלט הראשון שאוכל ביום הראשון לדיאטה והעלייה במדרגות לשיעור פיזיקה בקומה שניה, ואהפוך לכוסית על. זה לא קרה, ושנאתי את הגוף שלי. לא הבנתי למה הירכיים גדלות ולמה יש לי סנטר של אבא אמריקאי ממוצע.

עברו כמה שנים ועליתי עוד כמה קילוגרמים, אבל בגיל 20 ומשהו למדתי לקבל את הגוף שלי. הפסקתי להתבייש בעצמי והתחלתי להתלבש כמו שרציתי, אפילו שלא נראיתי כמו בר רפאלי. לפני 4 שנים משהו קרה לגוף שלי ובעיקר לבלוטות הטעם שלי והוא לא הסכים לקבל את כמויות השוקולד שהייתי אוכלת (בצדק אגב, 8 חבילות שוקולד ביום זה לא מה שנחשב ״תפריט מאוזן״). ירדתי עוד ועוד במשקל אבל גם אחרי 15 ק"ג שאבדו לא אהבתי את הגוף שלי. אמנם קיבלתי אותו והתלבשתי איך שרציתי, אבל כשהייתי מביטה במראה לא אהבתי באמת את הדמות שנשקפה שם.

גלית במדידות (צילום עצמי)

ואז הגיע המרתוניסט

עברו כבר כמה שנים טובות מאז הפעם האחרונה שעשיתי משהו שדומה לפעילות ספורטיבית קבועה. בטח שלא ריצה. ואז הכרתי את הבחור שרץ מרתונים. כזמרת, לוח הזמנים שלי מעט שונה ואין לי כל כך צורך לקום בבוקר. אתן יכולות לתאר לעצמכן איך מרגיש להיות בטטת כורסא בזמן שהחבר קם כל יום ב-5 לפנות בוקר לריצה של 30 קילומטר, מסיים אותה והולך לעבודה עוד לפני שהספקת לפקוח עין אחת. החלטתי לקום ולצאת לרוץ. היה קשה, מעייף וקר אבל סיימתי את הריצה והרגשתי כל כך טוב אחריה, שהייתי חייבת עוד. ממש התמכרתי. אחרי כמה ריצות נרשמתי למרוץ הראשון שלי ולאחר חודש סיימתי אותו בהצלחה, אבל העובדה שעברתי מ-0 פעילות גופנית ל-100 נתנה את אותותיה והתחילו הפציעות. הגעתי למצב שכואבות לי הברכיים גם בהליכה רגילה ברחוב. עשיתי פיזיותרפיה וסוגי ספורט שונים ומשונים בתקווה שכשמצבי ישתפר, אוכל לחזור לתלם ולהירשם למרוץ תל אביב במקצה 10 הקילומטרים.

גלית ובנות קבוצת ADHD (צילום עצמי)

למדתי לרוץ ולאהוב

לפני חודשיים וחצי ראיתי את הרישום לתוכנית של adidas וחשבתי לעצמי, למה לא לנסות? שבוע לאחר מכן קיבלתי הודעה שנבחרתי לפרויקט! החיוך שעלה לי עם קבלת המייל המדהים הזה היא בלתי ניתנת לתיאור - הייתי מאושרת, ומיד עם תחילת האימונים הבנתי למה: המאמן המוכשר שדואג לנו כל הזמן וקשוב לכל בעיה שיש, הקבוצה המפרגנת של בנות, שאני כבר יכולה לקרוא להן חברות, שיעמדו על שתי רגליים אחוריות עבורי בלי לחשוב פעמיים, והתמיכה של adidas - היד המכוונת מאחורי כל הפרויקט, רק גרמו לכולנו להתעורר, לקחת קצת אוויר ולעשות עם עצמנו משהו טוב - בשביל עצמנו.

אחרי חודש עם הקבוצה הייתי נטולת כאבים ומלאת תחושת אהבה לגוף שלי - שימו לב, לא קבלה, אהבה של ממש. אני מרגישה חזקה יותר, בריאה יותר ומלאת חיות. כל כך הרבה קרה לי (בחיים האישיים, המקצועיים, והספורטיביים) מתחילת העבודה עם הקבוצה הנהדרת הזאת (ובזכותה), שאני לא יודעת ממה להתחיל: הופעות עם אמה שפלן, קליפ עם גורי אלפי, פרידה מהֵרְכֵּב שהייתי בו בשנתיים האחרונות, הכנות להופעה שיש לי שבוע אחרי המרוץ, ואפילו חבר חדש ורציני. לא יכולתי לבקש מסע יותר טוב מהאחד שעברתי (ועדיין עוברת כאן). בנות - צאו לרוץ.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה