כיצד ניפצתי את בועת שתיקתי

הודות לשבב שהוכנס בניתוח מורכב לגולגולתי, הצלחתי להתגבר על המגבלות והקשיים ומאז אני מתמרנת בין שני עולמות: ביום אני שומעת ובלילה אני חירשת. ולמרות הכל, אם תשאלו אותי, הייתי רוצה להיוולד שוב חירשת

19/03/2018
גוף ונפש קבלו עדכונים מגוף ונפש
  • בדואר
  • RSS

מאת הלן ברקול, מחנכת ומורה של בני נוער עם הפרעות ומחלות נפש

הייתי בת שנה. שכבתי במיטת התינוק ובום... הדלת נטרקה. אמא הסתכלה עלי ומיד הבינה. היא ראתה שאני לא מסובבת את הראש ולא מגיבה. היא קלטה בחושיה החדים שזהו: יש לה בת חירשת.

למרות שאני חירשת מלידה, אני מאמינה שכל מה שעברתי בחיי הצליח להעניק לי מתנות יקרות ערך ותובנות לרוב, שבזכותן אני מאמינה בכוחותיי וביכולתי להגיע רחוק. נולדתי בחולון לשני הורים, שהרעיפו עליי אהבה וחיזוקים. אני בת שנייה, להורים שנישאו למרות היותם בני דודים. אחי הבכור נולד בריא ושומע לחלוטין, אבל אני ואחי הקטן לא שמענו. כבר מגיל שנתיים התחלתי להרכיב מכשירי שמיעה. להוריי נאמר שעור התוף שלי נקרע ושאחוזי השמיעה שלי נמוכים עד מאוד, ולכן שולבתי בגן בו למדו ילדים חרשים וילדים שומעים. הוריי סירבו בתוקף שאלמד את שפת הסימנים, משום שחשבו שזה יהיה נכון יותר עבורי להתאמץ וללמוד לדבר. כך למעשה בשנים המוקדמות של חיי אף הגה לא יצא מפי. בזכות הוריי, שהעניקו לי חוסן נפשי, בטחון עצמי וכוחות מדהימים, בניתי את ה"קול הפנימי" שלי ואת עמוד השדרה החזק והיציב.

בגיל חמש ראיתי לראשונה ילדים בגן עם מכשירי שמיעה גדולים וחוטים המשתלשלים מהם, וגם אני נורא רציתי. הבנתי שהם יכולים לשמוע ואני עדיין לא. רק אז התחלתי להגות את המילים הראשונות שלי, ופתאום הבנתי שאני שונה. מילות האהבה של הורי, האמונה ביכולותיי והעידוד הבלתי פוסק שקבלתי מהם לא אפשרו לי לחשוב בכלל שמשהו אצלי לא בסדר. לכיתה א' עליתי רק בגיל שבע וחצי, כשהלימודים בבית ספר רגיל היו לגמרי לא פשוטים. כשהמורה הסתובבה אל הלוח או התכופפה, לא הבנתי דבר. מצאתי את עצמי נאבקת מדי יום כדי להבין, צמאה לכל פיסת מידע שתסייע לי לעמוד בקצב הלמידה וההתקדמות הנדרש. למדתי לדבר באמצעות מיח"א (מסגרת חינוכית שיקומית לילדים עם לקות שמיעה), כאשר קיבלתי מענה חברתי באמצעות שמ"ע – מועדון חברתי לכבדי שמיעה ולחירשים.

הלן ברקול צילום פרטי

חשוב לציין כי החירשות מעולם לא היוותה מגבלה עבורי. חיי היו עמוסים בכאבי לב ומשברים, שלא עצרו אותי מלהתפתח וללמוד, להכיר בסגולות המיוחדות שלי ולממש את עצמי ברמה האישית, לצד הגשמת שאיפותיי המקצועיות. זכורים לי שני משברים גדולים אותם חוויתי: בגיל ההתבגרות הכרתי בחור מקסים והתאהבנו זו בזה. היחסים בינינו אפשרו לי להיות "אני", לצד הקשיים שחוויתי כנערה חירשת. הייתה לנו שפה משותפת, והוא קיבל אותי כפי שאני. אמו, ששמעה על כך שאני חירשת, אילצה אותו לנתק איתי כל קשר, מבלי שראתה אותי כלל. הרגשתי ששופטים אותי על בסיס מגבלה רפואית, כשאני בכלל לא נמצאת במקום הזה. לקראת הגיוס לצבא, חוויתי משבר נוסף. לא הסכימו לגייס אותי לצה"ל. לא הבנתי איך לא מסתכלים עליי ומעריכים אותי בהתאם ליכולותיי המנטליות, הרגשיות והשכליות. זה היה משבר עצום וחוסר אמונה ביכולת להכיר בערך שיש לי להציע ולתרום.

בגיל 21 התעורר בי הרצון לתרום ולסייע, ולכן הקמתי בחולון את מועדון הדרים שנתן מענה חברתי לגבוליים בגילאים 30-18, בו התנדבתי במשך ארבע שנים. הקמת המועדון היוותה עבורי הגשמת חלום עבורי, והקמתו מן היסוד כללה, בין היתר: גיוס כספים, איתור מדריכים, גיוס ורתימת מועצת העיר חולון להכרה בפרויקט זה כמשמעותי.

הלן ברקול צילום אלבום פרטי

ברבות הימים, נשלחתי על ידי הוריי לקנדה כדי לשנות אווירה, ושם הכרתי את מי שעתיד היה להיות בעלי ואם שלוש בנותיי. נישאתי לו וחיינו בקנדה עשר שנים. סיימתי לימודים לתואר ראשון באוניברסיטת בר אילן בחינוך מיוחד ומדעי המדינה ותואר שני בניהול וארגון מערוכת בחינוך בבית ברל, ונולדו לנו שלוש בנות שומעות ומקסימות. לצד ההתאקלמות במדינה אחרת, שחסרה את משפחתי והחום של ישראל, הפתיחות והשפה שלא הכרתי – כולל קריאת שפתיים באנגלית, נולד קושי נוסף: גידול שלש בנותיי. למעשה, הן גידלו האחת את השנייה.

מעולם לא שמעתי בכי של תינוק, ולכן כשבתי הקטנה בכתה, אחותה הגדולה הגיעה תמיד אליי למיטה והעירה אותי. כך היה גם עם בתי השלישית. בעלי לא נהג לקום בלילות, וכך מצאתי את עצמי נעזרת בבנותיי, שגילו מיום ליום אחריות וסבלנות רבה לצד תמיכה והבנה. במקביל, ממעמד של מחנכת בארץ עברתי לעבודה כמורה מתחילה בבית ספר יהודי, בו הקמתי מחלקה לחינוך מיוחד, הדרכתי מורים, כתבתי תכניות לימודים וערכתי אבחונים. למזלי, המנהלת שלי מאוד העריכה אותי, ובישיבות בהן השתתפתי היא הקלידה עבורי את הדברים שנאמרו, אחרת לא הייתי מבינה דבר.

לאחר גירושיי מבעלי, חזרתי לארץ עם שלוש בנותיי, ופרנסת המשפחה כולה הייתה מוטלת עליי בלבד. המשבר שעברתי פינה את מקומו לצמיחה מחודשת שלי, שכללה החלטה דרמטית לעבור ניתוח להתקנת שבב בגולגולת, שמאפשר לי לשמוע. זאת לאחר שאחי הצעיר שי, שנולד חירש לחלוטין, עבר ניתוח דומה שהשיב לו את השמיעה. יום אחד אחי נסע ברכב, קיבל שיחת טלפון, ענה בדיבורית, נהג וניהל שיחה עם לקוח. אני הייתי בהלם מזה שהוא מסוגל לעשות שתי פעולות יחד: לנהוג ולדבר. בדיוק אז, אמרתי לעצמי: 'אם את  רוצה להיות מנהלת בית ספר, את חייבת לתקשר עם אנשים', וכך היה.

הלן ברקול צילום פרטי

לאחר הניתוח בבית החולים אף אחד לא הכין אותי לרגע הקסום הזה בו אשאל את אחי: "מה זה הרעש הזה?", והוא ישיב לי בפשטות: ""הלן, זה ציוץ ציפורים". אף אחד לא הכין אותי לכך שכאשר אפתח את ברז המקלחת אשמע רעש של מים זורמים, וגם לכך שהרעש המפחיד ששמעתי עכשיו מבחוץ זו רוח. מי היה מעלה על דעתו שלפעולות כל כך פשוטות ויומיומיות יש צליל? רק אז הבנתי עד כמה הייתי מנותקת מהחיים וחייתי בבועה משל עצמי, ממש כפי שאני קוראת להרצאה שאני מעבירה ברחבי הארץ ובה אני מספרת את סיפור חיי.

בקרוב אסיים ללמוד בקורס יוקרתי להכשרת מנהלי בתי ספר בשם: "אבני ראשה", שאליו התקבלתי מבין מאות מתמודדים, ואז אגשים את חלומי הגדול: להיות מנהלת בית ספר לחינוך מיוחד. ולמרות הכל, אם הייתה ניתנת לי בחירה לחיות את חיי מההתחלה, הייתי בוחרת, ללא כל ספק, להיוולד מחדש כילדה חירשת העטופה באהבה ובאינספור חיזוקים. אפשר לחיות עם מגבלה ולהרגיש כמו כולם, למרות שזה דורש מאמץ נוסף. חוץ מזה, הרווחתי הרבה כי זכיתי להכיר את שני העולמות: ביום שאני שומעת ואילו בלילה אני חירשת.

 ** הכותבת, הלן ברקול, היא מחנכת ומורה של בני נוער עם הפרעות ומחלות נפש, שבימים אלו מעבירה ברחבי הארץ הרצאה על סיפור חייה המרתק




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה