כיפה אדומה במלכוד 22

בעונה השישית של הסדרה "בנות", לינה דנהם נועצת את שיניה, בחדות ובכישרון, באחת מהסיטואציות האנושיות הרגישות ביותר הקיימות בין המינים. הסוף הרע ידוע מראש, אבל זה לא מונע מאיתנו לקוות אחרת

01/03/2017
לירון הלברייך קבלו עדכונים מLiron
  • RSS

כאב בטן. כאב בטן חד, שיורה ברקים קטנים של זכרונות מודחקים מרגעים שטיטאתי מתחת לשולחן המחשבה המאובק במוחי. זאת התחושה הראשונה שמתלווה לרגעי הסיום של הפרק הכה מדובר בעונה השישית של הסדרה ״בנות״.

 ואחרי העלבון מגיעות דקירות של עלבון ומתאספות לגוש במעלה הגרון, למרות שהסוף היה כמו ידוע מראש. לעיתים הצפיה בפרק דמתה לצפיה בתאונה בסלואו מושן, כשהנעלם היחיד הוא הוא היכן תהיה הפגיעה, היכן תונחת החבטה.

האנה הורבאת׳, בת דמותה של התסריטאית והבמאית לינה דנהאם, היתה פגיעה כחשופית במשך כל שש העונות של הסדרה. דנהאם לא מסתירה דבר מהנוירוזות של בני ובנות דורה, ומצלמת בזכוכית מגדלת את כל הצדדים המכוערים, הנרקסיסטים והאנושיים של דור ה-Y, כפי שהיא חווה אותו בסביבתה. בת דמותה העירומה מופיעה על המסך כמעט בכל פרק, בלי הנחות, ללא צנזורה. אבל הפעם נדמה שהיא חשפה קרביים, דרכה על קצות העצבים של רבות מאיתנו, כשהיא מספרת לנו בווירטואוזיות סיפור שרובנו משתיקות, סיפור שאנו מכירות ככף ידינו. מלכוד 22 של קיומנו כנשים - איך לא לחיות כקורבן, בלי להיטרף.

לינה דנהאם

"החתונה האדומה", גירסת "בנות"

פרק 3 בעונה 6, הוא פרק מבריק, שלא לומר יצירת מופת, שכתוב כמו הגירסאות המוקדמות של סיפורי האחים גרים, אלו ללא הסוף הטוב. וכל כך רציתי סוף טוב. כזה שיוכיח שהפעם זה יגמר אחרת. אולם דנהאם שירטטה בכישרון ובדיוק את אותו הסיפור שרבות מאיתנו מכירות היטב - סיפור על ניצול, סיפור על יחסי כוחות שאי אפשר להימלט מהם.

לאחר שנים של עיסוק במין, מיניות, עירום נשי ומודלי יופי, הפרק הזה בסדרה חושף במלאכת אמנית את הפרדוקס הנוראי שמלווה כל אישה פעילה מינית. הרצון לתת אמון, להרגיש שווה, חזקה ובעלת כוח ורצון עצמאי, למרות האפשרות לניצול ולמניפולציות של הצד השני. ולמולם השמירה המגוננת על עצמנו, שעלולה להחשיד כל גבר כנצלן ופוגען, ולגרום לנו להפסיד רגע אמיתי של חיבור, אהבה או סתם הנאה חושנית.

הסדרה בנות

האנה מגיעה לביתו של סופר מעוטר ומהולל, עליו כתבה טור שעוסק בתקיפות מיניות שביצע בסטודנטיות. היא מגיעה אל ביתו לבקשתו, שמורה ומסוגרה, ומתעמתת איתו על מעשיו.

הצד הנאיבי שבמוחי ייחל למחזה מוסר קתרטי שבו האנה תראה לסופר החוטא את האור. אבל הסיפור הזה נגמר ברגע שהאנה נכנסה לביתו של הסופר הנערץ. שם שורטט התוואי של  הפרק - הסופר רכש את אמונה, כדי לפגוע בה. טוב, זה לא מדוייק. הפגיעה היתה בונוס מענג עבורו, אבל מה שהוא חתר אליו היה מוסר השכל שהיה חשוב לו להחדיר בה: אני יכול לעשות הכל. כל מה שבא לי. גם לך. כי ככה.

חיוך הנצחון, מבט התבוסה

רגע האימה של הפרק לא מתרחש כשאותו סופר מנצל את אמונה של האנה (שרגעים ספורים לפני כן סיפרה לו על פגיעה מינית שחוותה בילדותה), ומניח את הזין שלו על ירכה. גם לא כאשר האנה אוחזת בזין של אותו סופר, כאילו כפאה שד, בשניות האיומות בהן היא קולטת שהוא עושה לה את מה שעשה לאותן סטודנטיות עליהן באה להגן.

לינה דנהאם

רגע האימה המזוקק מתרחש לאחר מכן, עם בואה המתוכנן של ביתו הצעירה, עליה הוא מגונן ואותה הוא אוהב. הבת, שאינה יודעת דבר על מה שהתרחש רגעים ספורים לפני שהגיעה הביתה, משדלת את האנה לשבת בסלון ביתם, עם מי שניצל אותה זה עתה, ולהאזין לה מנגנת.

לכאורה, מוצג כאן הסופר כאב אוהב, שילדתו חשובה לו מכל. אבל המבט שנגלה לנו מעיניה של האנה מתמקד בחיוך הנצחון שלו המתענג שלו, ניצחון על שכפה עליה את עצמו, ולאחר מכן את הישיבה התרבותית בסלון ביתו, כאילו לא קרה דבר.

החיוך הנבזי הזה אומר שכולנו מפסידים: כל אישה שהפסידה סקס טוב, או חברות, או אהבה, כי פחדה מניצול ופגיעה. כל אישה שנתנה אמון, ובתמורה נוצלה, הוטרדה, הותקפה, נאנסה, הושפלה. וגם - כל גבר שנחשד, על לא עוול בכפו, בכך שהוא עלול לפגוע בנו, או לנצל אותנו בלי לראות אותנו, ולכן הפסיד את העונג שבחברתנו.

על הפרק הזה נכתבו ביומיים מאז יצא המון מילים. אני לא בטוחה שאני מחדשת במה שכתבתי, ובכל זאת, אכתוב: זהו תיאור מונומנטלי של המצב האנושי. יצירת מופת שתופסת את רוח הזמן, ומסמך שוודאי נחווה כאוטוביוגרפי על ידי נשים צופות רבות מספור, ברחבי העולם. השמות והאירועים שונו, הסוף אותו סוף.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה