יציאת המצרים של נעמה, מנהלת 'חזון – מרכז להסברה מדינית'

השחרור מהצורך להיות קונצנזוס הוא יציאת המצרים הפרטית שלי. היכולת להיות נאמנה לעולם הערכים שלי בתוך סביבה שאני מאמינה שחייבת שינוי, זאת יציאה לחופשי. מה יותר טוב מזה?

09/04/2017
נעמה לזימי קבלו עדכונים מנעמה
  • RSS

נעמה לזימי

כשהתחלתי בפעילות חברתית והן בפעילות פוליטית ישירה במפלגת העבודה, הרגשתי שאני מצליחה לאחוז בכל הקצוות, לדבר את כל ה"שפות החברתיות" שהבאתי איתי ועדיין להתחבב על הממסד, פעמים רבות גם על מי שכלל לא מסכימים עמי. העליתי סוגיות פמיניסטיות ועדיין לא "הכעסתי" קהל שאינו מתחבר, פעלתי למען זכויות עובדים אך כנראה לא מתחתי את הגבולות יותר מידי. חשבתי שאני מצליחה לגעת ברגישות מחברת בסוגיות מזרחיות, כמו ייצוג ופערים חברתיים. הכוח המניע שלי היה למעין טוב כללי, פשוט ונקי.

בסופו של יום, הדרך הממותנת הזו הותירה אותי בקונצנזוס. פעילה חברתית ופוליטית, אישה, מזרחית, מהפריפריה שמנסה להיות בסדר עם כולם. כלומר, עלה תאנה מושלם.

עם הזמן והעמקת הפעילות, התחלתי להבין שהעמדה הזו אולי נוחה, אבל לא מייצרת שינוי. היא אינה מערערת על הקיים. אדרבא, היא מגנה עליי, אך משילה ממני את הנאמנות הבסיסית לעצמי ולאידיאולוגיה שאני מאמינה בה. חבר טוב וחכם אמר לי  לפני זמן מה: "בסופו של דבר הפרקטיקות שלנו, בטח הפרקטיקות הפוליטיות, הן שמעידות עלינו, לא השיח והשיוך האידיאולוגי".

כשנכנסתי לפעילות ב'כוח לעובדים', היו כאלה שהרימו גבה. רבים לא הבינו מדוע מישהי שיש לה שאיפות פוליטיות מתייצבת לצד ארגון שקם כאלטרנטיבה להסתדרות, הארגון המשמעותי ביותר במשק ובמפלגה בה אני פועלת. אפילו נאמר לי שזה ארגון "רדיקלי" מידי לפעול בו, ושהעניין עלול לפגוע בי.

חציתי גם את הגבולות גם במאבק הפמיניסטי. כשפעלנו יחד עם שותפות למאבק נגד פעיל שתקף מינית אישה אחרת, ובהמשך נגד תוקפים בכלל, הפכתי פתאום לפמיניסטית מידיי. מסוכנת, מישהי שהפרה את "גבולות הנורמליות" לסוגיות מגדריות. סומנתי כבעייתית, אישה שתפעל ולא תעצום עין כי לא נעים או מכיוון שזה לא משתלם פוליטית. מצב די מפחיד בזירות שהשתיקה שררה בהם זמן כה רב.

כשהדיבור על מזרחיות היה סביב ייצוג, בשיח על פריפריה- מרכז, נחשבתי אטרקטיבית ומעניינת. אולם, כשתבענו ויתורים בסוגיות הקשורות לצדק חלוקתי, להכרות בעוולות היסטוריות הקשורות למדיניות העבר שלנו, אז כבר הפכתי קונספירטיבית וקיצונית. מישהי שאינה ריאלית בדרישות שלה, אפילו הדביקו לי דברים שאינם קשורים כלל למשהו שאי פעם אמרתי. מכונת הדה- לגיטימציה עובדת שעות נוספות כשמדובר בכוח ומשאבים, בטח בתביעה  מחודשת שלהם.

אודה, כי לא היה רגע מכונן או הארה ששינתה את חיי. הייתה זו הכרה הדרגתית שככל שהפכה לברורה יותר, הפכה משחררת יותר. לבסוף, ההחלטה הכי משמעותית שהתגבשה הייתה לא לנסות להיות קונצנזוס. פוליטיקה בונים סביב תפישת עולם ולא סביב התאמות נוחות למערכות הקיימות, לא סביב ויתורים על הסיבות שבגללן נכנסנו לזירה הזו.

האם החלטות אלו פוגעות בי פוליטית? במקרים רבים כן. עם זאת, ברגע שזה נעשה מתוך הפנמה מודעת להשלכות הקיימות אין משחרר מזה. להיות נאמנה לעולם הערכים שלי בתוך סביבה שאני מאמינה שחייבת שינוי- זאת יציאה לחופשי. זו הדרך לבנות תשתית קדימה, לאחרים, לנו, תוספת והוקרה לאלו שבנו אותה לפני. לחיות חיים ממקום שנאמן לדרך קודם כל, מה יותר מוצלח וטוב מזה?

 ** הכותבת היא משתתפת בתוכנית 120 של מכון שחרית. אקטיביסטית ופעילה חברתית. מנהלת את 'חזון- מרכז להסברה מדינית' בשלום עכשיו




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה