יורם קניוק ועוד בלוגים שאסור לכם לפספס

יורם קניוק מצהיר שהוא אדם גוסס וכותב את קורותיו בבלוג מטלטל - ריקי כהן עוקבת אחריו ואחרי עוד ארבעה בלוגרים מסקרנים, שממלאים את הוואקום שנוצר בעיתונות התרבות הכבויה. על קניוק, קסם ובורגנות

10/04/2013
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • RSS
» צריך תעצומות נפש כדי לקרוא. קניוק (צילום: איציק בירן)

יורם קניוק: "אתמול ראיתי בטלוויזיה סרט שנקרא KILLERS KISS של סטנלי קובריק. הסרט נעשה בשנת 1955 בניו יורק. קובריק היה נשוי אז לרקדנית רות סובודקה שרקדה עם מי שהייתה אשתי הראשונה, לי בקר. רות רוקדת בסרט קטע בלט בלי מוסיקה. אני זוכר שלי עשתה לה את הכוריאגרפיה. קובריק ישב אז בקצה החדר הגדול מול מכונת עריכה של הימים ההם וערך. בסרט השתתפו שחקנים כמו פרנק סילברה ששיחקו בסרטים שקובריק עשה. חלק מהמשתתפים היו בני משפחתו של הבימאי. הסרט יפה וחזק. יש בו מין קור מצמרר של גאולה. הוא גאל את גגות ניו יורק מכיעורן ויצר מהם ניגון מסתורי. ישבתי בדירה בבילו וראיתי את הסרט על רקע הימים ההם. קשה לי להאמין שישבתי שם. מי הייתי ? האם כשאהיה מת יישאר ממני משהו בסרט שאינו קשור אלי אבל הרי הייתי שם. בן עשרים וחמש".

אדם זקוק לתעצומות נפשיות כדי לקרוא את הבלוג שכותב הסופר הדגול יורם קניוק. הוא מצהיר בו שהוא אדם גוסס, ובבלוג הוא מתעד את ימיו הכלים, שוטח את דעתו החריפה על ענייני שעה ונזכר בעבר המפואר, כמו שאפשר לקרוא לעיל. ופיסות החיים הכתובות האלו הן אגמים של כתיבה משובחת כפי שהוא יודע, שגם מעניקים לקוראת השטחית שמלקט בייטים של מידע מאלפי חלונות דיגיטליים - רקע היסטורי תרבותי עמוק ואמיתי. למשל ההספד על אמנון דנקנר:

"היה שם הסיפור עם אימא של דן שאולי לא היה ואולי היה. דן יכול היה לעשות הכול. אבל את זה הוא השאיר. כי הדווקא שלו היה הדבר הכי חזק בו. נהייתה שריפה מתקתקה כועסת וחומדת של איש. אבל הדברים האחרים - אלה שידעתי שהיו - היו נכונים. כלומר אין אמת מוחלטת. זיכרונות הם נשפי זעם מרחף. אבל הסיפר היה חזק ומקורי. דן לא היה כמו אף אחד ודנקנר הבין שדן לאהיה רק פלמ"ח וכדורי."

קניוק יש אחד, הוא בליגה משלו כמובן, והבלוג שלו אינו בלוג תרבות במובן הקלאסי, אלא קודם כל יומן מצמרר של סוף ימיו. אבל מי שהדברים מורבידיים מידי עבורו יכול למצוא ברשת בלוגים שממלאים את הוואקום שנוצר בעיתונות התרבות הכבויה, ובאופן מרתק ומקצועי.

הנה רשימת ההמלצות שלי:

1. הר הקסמים

בלוגרית בתפוז שיש לה גם עמוד פופולארי מאוד בפייסבוק. דוגמה לבלוגרית שאינה עיתונאית אבל היא משקפת בכתיבה והתייחסויות שלה כשרון, עושר ועומק תרבותי, יכולת ליקוט, ויכולת נפלאה לאתר ברשת אמנות שכנראה לא הייתי מגיעה אליה בעצמי. היא "מכסה" ספרות, צילום, אמנות פלסטית, קולנוע ועוד, וניכר מעוקביה הנאמנים שהם יודעים להעריך את החוויות שהיא מעניקה להם, האוצרות התרבותיים שהיא שולה מהרשת ואופן ניתוחם. אבל לטעמי, היכולת הנפלאה בשילוב האישי בהתבוננות התרבותית על אמנות, בחוויות חיים, ביוגרפיה ורגשות, היא זו שעושה אותה כל כך מעניינת. כמו למשל בטקסט האחרון הזה:

"לקארן מירנדה ריבאדנרה יש דרך משלה להחזיר אותי הרבה מאד שנים אחורה במנהרת הזמן, ולחוות מחדש, באופן כמעט גופני, זכרונות ראשוניים שנמחקו מתודעתי.

פתאום הם חוזרים. לא הזכרונות עצמם אלא התחושה הגופנית שלהם.

ידיה של סבתא הסורקות את שערי, הקשרים המותרים, כאב עז מושתק. אסור להתלונן.

ריח הבצק התופח, קופסת העוגיות האדומה ממתכת, חלודה בשוליים. הטעם לא משהו, אבל יש בו מנשמתה של סבתא שלי.

ראשי בין ירכיה של סבתא, המקום הבטוח ביותר בעולם".

חוץ מזה, היא גם צלמת מוכשרת.

2. מרית בן ישראל, "עיר האושר"

רשימת הנושאים האחרונים בבלוג של הסופרת והיועצת האמנותית מרית בן ישראל: ביקורת על הגרסה המחודשת של מופע המחול "דירת שני חדרים", ניתוח ההבדלים בין המבצעים החדשים להוגים, ניר בן גל וליאת דרור. על מלאכים ואמנות אלוהית, ביקורת על הספר "אילנה" של פניה ברגשטיין. כסופרת ומסאית פמיניסטית הניתוחים שלה אינטלקטואלים ומרתקים, וגם נגישים, והיא שוחה באופן בלתי מתנצל באליטיזם של התרבות. גם היא לא שוכחת להזכיר שמי שכותבת את הבלוג אינה עיתונאית מדווחת מהצד, וחייה האישיים משתלבים בו.

"בני הקטן שאל אותי פעם אם אפשר להרוג את אלוהים, או לפחות חלק ממנו. למה להרוג חלק מאלוהים? שאלתי בפליאה. זה חומר טוב לשיקויים, הוא ענה. הוא קלט באופן אינטואיטיבי את העיקרון המכונן של תורת השיקויים: עוצמת המרכיב נגזרת מעוצמת המקור שממנו נלקח. אלא שאי אפשר להכין שיקוי מאלוהים כי הוא לא עשוי מחומר. זו אחת הבעיות שלי איתו. אני כועסת עליו גם מהסיבות הרגילות אבל אני היחידה אולי, שמסתייגת מן ההפשטה. זו תלונה מצחיקה, אני יודעת. זה נחשב למעלהּ, לדרגה הגבוהה מכל. אבל אני, מה לעשות, מאמינה בצבעים ובחומרים ובצורות. האמנות הצילה את חיי. ואלוהים? מפוזר מדי ואמורפי, אין במה להאחז".

3. הבורגנית (בלוג בטאמבלר ועמוד בפייסבוק)

זהותה עלומה, היא כותבת את הבלוג שלה בפלטפורמה החמה והבועטת טאמבלר ובעמוד פייסבוק (תכנים ייחודיים לכל אחד מהם). היא מעניינת ומעניקה השראה. בין הרפרנסים התרבותיים בכתיבה שלה: פול צלאן, אדריכלות הרנסנס, מוכרת הגפרורים הקטנה, בוב מארלי, בחירת האפיפיור, ז'וז'ה מוריניו ובן זיגייר. הייחוד שלה הוא שהיא קושרת את האסוסיאציות התרבותיות להקשרים פוליטים ביקורתיים ופמיניסטיים, מזיגה שחסרה כבר הרבה זמן בתקשורת הממוסדת. מהפוסטים שלה עולה פרסונה פוליטית חתרנית, ואני די בטוחה שהיא סופרת לפי איכות הכתיבה והנושאים.

"הם נתנו לה. לבחורה בניו דלהי שנאנסה ונזרקה מהאוטובוס אחרי שגמרו לה, בה, אותה. הם נתנו לה שם. האנשים הנשים. הילדים ברחובות קראו לה דאמיני, זה הברק שבשמיים, והאור חותך את השחור בסכין, בציפורניים חדות שנאבקות עד אין כוח. דאמיני על שם גיבורה מסרט בולוודי. דאמיני. הברק. ואז מדברים איתי על סקס וכמה נשים אוהבות את זה ולא יכולות בלי זה כמו גבר, וכמה הן אומרות זיין וקוס ומציצות ושהן בכלל לא הן, אלא הם ללא הבדלה, הכלאה של חזיר וחזירה בתשוקה שפיך והפרשה ואני אומרת: פאק, יענו זיון, נשים נאנסות ויש הבדל! ואחרי הפאק, האצבע שלי לוקחת את הסיגריה שאחרי וחותכת את השמיים בצורת ZORO של ברק, ומתוך הרווח שבין השפתיים של השמיים, יוצא אורה של דאמיני, הפרשה לבנה ומלחששת: נשים הן אף פעם לא אותו דבר כמו גברים, במערב במזרח או מתחת לפני הים בצורת בתולת ים למלחים, או בשמיים לגיבורים".

4. עדנה אברמסון, הרפובליקה הספרותית

מדורי ביקורת הספרים בעיתונות מוגבלים ואף הולכים ומצטמצמים עם השנים. בארץ יוצאים אלפי ספרי מקור ותרגום שלא זוכים לשורה אחת במדורים האלו מהטעמים שהוזכרו.  עדנה אברמסון היא עיתונאית ובלוגרית שחיה קריאה וספרים, ומקדישה להם את הזמן הנחוץ והאהבה הנדרשת, לא רק לקריאה וביקורות אלא בכלל לעולם הספרות הישראלי, המבנה והכוחות הפועלים בו, חדשות ואירועים ועוד. אמנם היא אדם אחד ולא מערכת, אבל היא מצליחה לקרוא לא מעט ספרים חדשים שיוצאים לאור ולכתוב ביקורות שתענוג לקרוא.

לאחרונה פרסמה ביקורת על הספר המדובר "דושינקא, נשמה" של הסופרת איריס אליה כהן:

"ועם כל זה, דמות אחת – שעוד ראוי לה ספין-אוף משלה – שבתה את לבי לחלוטין. גם החלקים העוסקים בחנה וברחמים כתובים היטב, אך כל הקטעים הקשורים בקולו של דימה הם מופת של כתיבה. רגשי הנחיתות מול אחיו התאום, הקשיים מול אביו החורג והנטישה המאיימת של אמו – כל אלה הופכים את דימה, ילד שברירי-רגשית ודובי-פיזית, לפיל חרסינה שנראה תמיד כמי שעומד להתנפץ בכל רגע לאלפי רסיסים. דימה הוא ה"דושינקא" האמיתית של הספר הזה, הנשמה שלו. הוא שובה לב והוא מטריד והוא אסון בהתהוות, ופשוט חייבים לדעת איך הסיפור שלו מתגלגל".





מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה